סיפור לשעת לילה

סיפור לשעת לילה
יש חבל ארץ נחמד ונעים בארצנו הקטנטונת,קצת מעל המותניים הצרות במפה, מעט צפונית  לנתניה בואכה זכרון-יעקב,יש המכנים בשם ,"הפרובנס של ישראל " ,ואכן הדמיון רב,שדות מוריקים,כרמים,בתי חווה לייצור יין, יקבים ואנשים חרוצים,כזה הוא גבי חרוץ רציני חסון ורווק.
כבן יחיד להורים שכל עולמם סובב סביב גידול גפנים וייצור יין,ראה את עצמו כבן ממשיך בעסקי המשפחה,והתמסר בשקדנות ואהבה לענין.
מסיבות ובילויים שידידים בני גילו מצבא ומהתיכון ניסו לשדלו,לא הועילו,"סתם בזבוז זמן משווע" חשב וסירב בנימוס אדיב.
אבל כעת,ביום שישי הזה,נכנע,גם ההורים הצטרפו ללחץ לשכנעו לצאת לבילוי,מייחלים אולי בסתר ליבם על איזו עלמת -חן לבנם.
וכך מוצא עצמו גבי רוכס את המעיל עור השחור והמרופט שלו,עולה על האופנוע,ונוסע למסיבה,אי שם בפרברי חיפה רבתי.
נכנס גבי לאולם המסיבה ותר אחרי איזו פינה שקטה,הרחק משאון המוזיקה הצורמנית והתיישב,בידו כוס משקה שמאן דהוא תחב בידו,לגם קמעה,מה לעזאזל טיבו והרכבו של תוכן הכוס לא ידע,הביט ולגלג בליבו פנימה על חבורת פוחזים שעמדה ליד הבר וניסתה להפגין ידע במשקאות חריפים.
הביט הנה והנה,ואז ראה אותה,ישבה בשקט בפינה מרוחקת,מוסתרת קמעה,פניה נאות ביותר,ללא ספק זאת ראה,לבושה היה מיושן משהו עד כמה שהתמצא באופנה,מבטה היה נעוץ אי שם באוויר,וכשמבטיהם הצטלבו חייכה אליו,גבי לא חש איך רגליו נושאות אותו אליה כשהציג את עצמו,"דינה",ענתה כמעט בלחש,התיישב לצידה והחל לפתח שיחה מבלי משים החל לספר לה על עברו בצבא,על עבודותו המרתקת בייצור יין,כמה עדין טעמו יכול להיות,כמה ריחו נעים,מראהו בצבעים עזים,ועוד תכונות שבן אנוש רגיל אינו מבחין בהם.
כך נסחף גבי בדיבור,ואילו היא חייכה אליו מידי פעם בעינייה הכחולות,הנהנה בראשה בנימוס אך לא אמרה דבר.
המוזיקה שככה קמעה,אחרוני הזוגות עשו דרכם החוצה לחשיכה.
גבי הציץ בשעונו והופתע לגלות שהזמן חלף ביעף.
"רק אני דיברתי ודיברתי",התנצל,"אני לא יודע כלום עלייך", "לא נורא",חייכה בלחש,"די נהניתי בחברתך", "אפשר להציע לך הסעה?איפה את גרה?",שאל בעדינות. הנערה היססה "אני גרה בכפר גליקסון,זה ליד גבעת עדה", "או יופי,אני מכיר,זה לידי,אני מבנימינה,בואי אקח אותך,תדריכי אותי כשנגיע קרוב".
גבי שם לב שהנערה הצטמררה קלות כשהגיעו לאופנוע וללא אומר הוריד את מעילו,מעיל העור, והניחו על כתפיה,היא חייכה בתודה כשעינייה הכחולות בורקות בחשיכה.
כך רכבו בדרכים צדדיות חשוכות שאותן הכיר ככף ידו,הלילה היה אפל וחשוך מידי פעם נשמעו משקי כנפיים של ציפורי הלילה,ארנבת חצתה בבהלה את הכביש מסוונרת מאורות האופנוע,רעש צרצרים הידהד ברקע,הגיעו לכפר,היא סימנה לו בידה לכיוון גשרון עץ שצלליתו נראתה בבירור ברקע ועל ידו ניצב לו בית לא גדול וגינה שופעת מסביב,"זהו,פה אני צריכה לרדת",קפצה מהאופנוע ונעלמה בחשיכה שמעיל העור עדיין על כתפיה,גבי שינן לעצמו בראש את מיקום הבית מתוך כוונה לחזור ולפגוש את הנערה למחרת,בתירוץ שהמעיל שלו אצלה.
הנוף הפסטורלי ביום היה שונה לחלוטין מהלילה,ציוץ הציפורים,יופי הפרחים,הצמחים,העצים,הכל שופע וירוק.
רכב לו גבי בנחת לביתה של הנערה וזכר היטב את הדרך ומצא את הגשרון ולידו הבית. עצר,ירד מהאופנוע,תיקן מעט את בגדיו והקיש בנימוס על הדלת,לא חלפו מספר שניות והדלת נפתחה ואישה מבוגרת,אפילו קשישה שאלה למבוקשו,"אני מחפש את דינה",אמר,האישה הביטה בו בתדהמה,"איזו דינה אתה מחפש?אין פה שום דינה",ענתה,ומשהו בעינייה הכחולות ריצד,אולי דמעות,כחול עינייה נראה לו מוכר,גבי נבוך,ניסה להסביר שאתמול בערב הסיע נערה לבית זה,וראה בבירור איך היא רצה לכיוון,"לא",פסקה האישה,"אין פה שום דינה",גבי הציץ פנימה מסף הדלת ולפתע ראה את תמונת הנערה על המזנון בסלון,"הנה",הצביע בחדוות ניצחון,"זוהי דינה",האישה הסתובבה,עקבה במבטה אחר אצבעו ואמרה "זאת היתה ביתי שנפטרה לפני 15 שנה,ביתי היחידה,נפטרה מסרטן,בת 17 היתה במותה,כל כך אהבנו אותה בעלי ואני שקברנו אותה פה,בגינה מאחורי הבית,קראו לה דינה,בוא,תראה את הקבר".
ניגשו ביחד מאחורי הבית ושם בין שלל הפרחים והצמחים המרהיבים ניצב לו קבר שיש,על הקבר היה מונח מעיל עור שחור ומרופט.

חג שמח

מוטי אשכנזי