עלה על דעתי שבניגוד לאנשים היודעים ומספרים את כל קורות משפחתם, ממש מן ההתחלה, אני אינני יודעת כמעט דבר על החיבור הראשוני בין הורי. אצלנו בבית מעולם לא סיפרו או מספרים כאלה דברים. שיחות נסובות תמיד על ענינים שבשגרה. נסיון לדלות פרטים מזכרונם נתקל במשוכות הזמן והרצון. גם כשאת רוצה לדעת, שואלת, אף אחד אינו זוכר דבר, אולי פשוט אינם רוצים לזכור. אמא תמיד זוכרת ומדברת שוב ושוב רק על הדברים הקשים שעברה, כאילו שזכרונם של אלו מחקו כל זכרון אחר שהיה. הסתקרנתי, עניין אותי לדעת איך הכירו הורי, שהרי אני התוצר הראשון להכרות הזו.
אמא ישבה בכורסת הטלויזיה האורטופדית שלה, מעסה את זרועותיה ומעוותת את פניה
"איך את רוצה שאזכור את מה שקרה לפני כמעט חמישים שנה?" שאלה
"אמא, תנסי", ביקשתי בקול רך, מודעת לעיוות שאני יוצרת בשגרת הטלויזיה שלה.
מאבא התייאשתי כבר יומיים קודם לכן. די קיויתי לעורר זכרונות באמא, למרות נסיון קודם שלא צלח בידי, ועל אף ולמרות היחסים העכורים כבוץ שחור וסמיך בביצה טובענית ששררו ביניהם בעשור האחרון ויותר. ידעתי שכמויות הטינה והמרירות שהתאספו ושקעו בנפשה לא יתרמו להתעוררות זכרון הרומנטיקה של טרום נישואיהם, אם היה, לצוף מעלה.
ובכל זאת, היתה לי מטלה רגשית והתחלתי בסדרת שאלות מפשפשות, מנסה לתעל את הזכרונות. ברם, רק קרעי זכרונות עלו בה.
"איך נפגשתם?" שאלתי.
"במסיבה שעשתה חברה שלי מרגלית, לאחותה מרים", ענתה, מסירה את משקפיה עבות העדשות מפניה, מחליקה את גופה הנפוח מטה בהשלמה. "אביך הזמין אותי לרקוד, הוסיפה, וגם ההכרות הזו לא היתה מתרחשת, אלמלא עזבתי את המסיבה בכעס, וחזרתי רק מפני שמרגלית רצה אחרי לבקש סליחה. ובכלל, חבל שחזרתי". הוסיפה, תוי פניה מלאים אכזבה ומרירות.
הוספתי לשאול, "איפה התקיימה המסיבה?, מי וכמה היו בה?" ועוד.
בעיני רוחי ראיתי את החדר הקטן, את מיטת הברזל, הנערות הישובות עליה, מפטפטות, צוחקות, בוחנות. את השולחן הקטן ועליו פטיפון, תקליט שחור מסתובב ומסתובב. וכבר שמעתי את צלילי הטנגו ממלאים את החדר. ראיתי את אבי מתבונן באמי, עומד בפינת החדר, בינות חבורת גברים בבלוריות משוחות ברילנטין בוהק, ניתק מהם, ניגש סמוך למיטת הברזל, עומד מולה, מושיט את ידו, מבקש: "תרקדי איתי?".
ניתקתי מהתמונה ומהצלילים בדמיוני, חזרתי, ממהרת לשאול: "נו, ואיך התפתחו הענינים?"
"כמה ימים לאחר מכן, הגיע אביך לבית הורי, הביא פרחים. לא הייתי בבית. הוא חזר שוב, הציע לי לצאת בזוגות, הסכמתי", המשיכה.
"ואיך הוא הציע לך נישואין?" שאלתי, מקוה להגיע לאיזשהוא שיא , רומנטי, עטור רגשות, כזה שאוכל לנצור, לטשטש זכרונות אחרים.
"לא יודעת, לא זוכרת", מלמלה.
כמה רגעים עברו בשתיקה.
"עד כמה שאני זוכרת, הדברים התרחשו מעצמם עד שדברנו על-כך" אמרה ופסקה, חוזרת ומרכיבה את משקפיה ומיישרת את גופה.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
