"אורי, כבר שבע, תאחר למשרד, קום!"
כשהוא מפלבל בעיניו התעורר אורי והסתכל על אורה. עמדה ליד המיטה, ידה על זרועו, מביטה בו בשפתיים חשוקות.
"טוב, בסדר, אני קם, אל תדאגי!"
התיישב על המיטה, אצבעותיו סורקות את בלוריתו הפרועה והתרומם לאמבטיה.
"אורה, צעק, אין פה מגבת"
"טוב, רגע, אני כבר מביאה לך, אל תצעק"
"תעשי לי קפה, טוב"
"בסדר, בסדר, שמעתי"
נכנס למטבח, שערו מבהיק מלחות.
"איפה הקפה?" שאל
"איפה הוא יכול להיות?, על השיש. אני לא מבינה, מרגע שאתה קם, כל הזמן אני צריכה לשרת אותך? אתה לא יכול לקחת מגבת לפני שאתה נכנס לאמבטיה?"
מבטו מביע תיעוב. המבט מוסיף לרתחתה, היא ממשיכה כאילו לא יכולה עוד להכיל את המילים: "לללאאא! מה פתאום? המשרתת לפקודתך. תביאי מגבת, תעשי קפה, תכיני אוכל, תקני את זה, תשלמי את זה, די, נמאס, מצאת לך משרתת לכל החיים ועוד בלי תשלום?, גם אני עובדת בחוץ. איפה הזוגיות, איפה השיתוף?"
"מה את רוצה? כל הזמן רק מתלוננת ומקטרת"
"ולמה שלא אקטר. יש לי את כל הסיבות בעולם לקטר. מתי אתה פה בכלל? יוצא בבוקר, חוזר בלילה. שום דבר לא מעניין אותך מלבד עצמך. ממש בית-מלון. כל ערב מבלה שעות בקאנטרי-קלאב, כאילו שאתה רווק. ומה איתי? לא הגיע הזמן שמישהו קצת ישרת אותי? רק לעבוד ולעבוד ללא כל הנאות זה לא הולך".
"טוב, טוב, נמאס כבר לשמוע"
"לך נמאס, מה אני אגיד? איזה מן חיים אלו איתך?"
"מה את רוצה? יש לך ברירה!".
"אין לי שום ברירה, לצערי. לו היתה כבר לא היית רואה אותי פה מזמן"
אורי גומע את שארית הקפה במהירות, זורק "ביי" לחלל, טורק את הדלת. 'לא יאומן, חושב לעצמו, אין דבר! קצת סבלנות והכל יגמר! השקט יחזור אל כנו. אהיה חופשי לעשות מה שבא לי ומתי שבא לי, בלי קיטורים, שאלות, בקשות, מריבות. שוב רווק. לה נמאס? לי הרבה יותר.
ברגע שהחליט הדרך היתה קצרה. איך שלא יסתכל על זה הרווח יהיה כולו שלו. קשרים היו לו בכל מקום. כמה טלפונים, לא היתה שום בעיה להפנות אותו לאדם הנכון. בלילה נפגשו בגן חשוך בקצה העיר, בקושי ראה את פניו. שיחה קצרה, פרטים על הרגלים ושעות ומעטפה לבנה וגדושה החליפה ידיים. קבעו להפגש כעבור 24 שעות, לאחר ביצוע העבודה, להשלים את התשלום.
המכונית המאובקת המתינה לו מעבר לפינה. 'מחר כבר אמצא את הזמן להכניס אותה לרחיצה'. הרים את ידו ולחץ על כפתור נטרול האזעקה. התיישב ובהה בהגה המקושט: "מזל טוב ליום הולדתך ה_ 50!". ההגה עטוף בסרטים צבעוניים מסולסלים, כרטיס הברכה המצוייר מוצמד בנייר דבק שקוף. מן הראי משתלשל צעצוע צבעוני קפיצי. 'בכלל שכחתי שהיום יום הולדתי. מעניין שהפתיעה לטובה. טרחה וקישטה. מאוחר מדי בשביל שנינו, שום דבר לא ישנה את אשר נקבע. אפשר לראות זאת כמתנת פרידה!'
מחייך לעצמו הושיט את ידו ומשך את הצעצוע הקפיצי. הצעצוע נתלש ונותר בידו. ' מוזר, חשב, מה זה חוט המתכת הזה, לאן הוא מוביל?' עיניו בולשות. רחש התלקחות קלה נשמע, ריח חריף התפשט בחלל המכונית בשניה שחדרה להכרתו ההבנה, בהלה עצומה השתוללה בבית חזהו, לבו הולם בתדהמה, מילים זועקות ממוחו "היא הקדימה אותי" ידו מגששת אחר הידית ב ו ם !!!
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
