בהכרה מעורפלת – פרק 17
רחל ישבה ליד מיטתה של רות וליטפה ברוך את ידה הבריאה, דיברה אליה בקול רך, מנסה לעודד את הכרתה של רות.
"כואב, כל הגוף כואב... אימא, אני שומעת אותך... אימא, למה את לא שומעת,
אימא, אל תבכי. הנה, אני כבר פותחת העיניים... "
"אמא," שפתיה של רות זזו בקושי ועין אחת נפקחה לסדק צר. רחל מחתה דמעה וצלצלה לעמדת האחיות.
"היכן אני? ... כואב!...לישון. אה, לא לישון, להתעורר?.... טוב, להתעורר...הרגליים כואבות לי והבטן, כואבת לי הבטן...אהה...אימא, תחזיקי בידי..."
"כואב לי!" לחשה במאמץ רב ועצמה שוב את העין.
"היא תתאושש, לאט ,לאט," אמרה הרופא,"אנו מפחיתים בהדרגה את המינון של חומרי ההרדמה. העיקר שהניתוק ממכונת ההנשמה עבר בשלום. הלב מתפקד בסדר גמור," הרופא העיף מבט על צג המוניטור ויצא את החדר.
"בת או בן? מה אמרו לי? בת... לא, בן... לא זוכרת...הראש, כואב לי הראש. שיתנו לי אקמול"
"אקמול," לחשה, "מה? מי? איזה קול מוזר! אימא, תעשי שלא יכאב לי... הבטן," – "א י מ א.."
"יותם, אני רוצה את יותם! חבק אותי! לא רוצה ללדת בלעדיך! הוא פה! הוא קורא בשמי, אני שומעת את קולו, הוא בא, הוא בא!" רות פתחה לרווחה את עין ימיןובמאמץ אדיר מיקדה את מבטה באדם שעמד מולה.
"יותם!!!" לחשה,"תינוק..ת" ושקעה בדמדומים.
"רות, רות מרום," קולו החם של יותם הגיע אליה ממרחקים, מלטף, מרגיע,מפחית מכאביה, ותהתה מי זאת 'רות מרום'.
היא גם לא הבינה למה הוא מדבר על נפילה: "מה פתאום נפילה? אני צריכה ללדת!אני יולדת את הילדה שלנו, יותם! איזה מזל שהגעת בזמן. מה אתה מקשקש על סולם? איזה סולם? מה קורא כאן?"
"אימא, תעזרי לי!" רות נאנקה מכאבים, ויותם פסע לאחור:
"היא עדיין מבולבלת, ננסה מאוחר יותר," אמר ליוסי.
"איך זה שהיא מכירה אותך?" תהה יוסי משיצאו מהחדר.
"סיפור ארוך," ענה יותם ונאנח.
שמוליק, שלא הורשה להיכנס לחדרה של רות, דרש בשלומה. "היא חזקה, היא תתאושש," ניסה להרגיע את עצמו. הוא העביר יד בשערות ראשו, שילב את ידיו ושחרר אותן מיד, התיישב על הספסל וקם, פתח פיו לומר משהו ולא הוציא הגה.
"עם מי היית בהפלגה?" שאל יוסי.
"עם צוות שלי! רון , עומר, דן... אתה יכול לבדוק," שמואל הוציא מכיס מכנסיו את הטלפון הסלולרי והתקשר," הלו, עומר! מה שלומכם? היא מתאוששת, כן. לא, אין חדש. הנה, החוקר רוצה לדבר איתך!" והוא הושיט את המכשיר ליוסי.
יותם הביט מהצד וחשב, באיזו קלילות מסדר לעצמו ד"ר שמואל מרום אליבי מושלם. "נצטרך לנסוע לאילת," חשב. האיש המגודל הזה, היהיר, האיש ששרון קוראת לו 'אבא' עורר ביותם סלידה עמוקה.
הזמן חלף בציפייה דרוכה. אנשי צוות נכנסו יצאו מהחדר, עד שראו את רחל עומדת בפתח הדלת ומחייכת לעברם בחיוך גדול:
"רות רוצה לדבר איתכם,היא מרגישה הרבה יותר טוב," אמרה.
יוסי ויותם נכנסו שנית אל החדר, והציגו את עצמם. רות צפתה בהם בעין אחת אומנם, אך הפעם, ערנית לגמרי. ראש המיטה היה מוגבה מעט וכמה כרים תמכו בגבה של רות ובראש עטור תחבושת לבנה.
"אני זוכרת את הנפילה," לחשה, הדיבור עדיין היה קשה לה, "עליתי על הסולם... נקות שלבים...קיבלתי סחרחורת ונפלתי. ..סיתי ..תפוס ..מש.. לא..לחת.."
"מישהו דחף אותך?" שאל יוסי ורות הנידה את ראשה לשלילה. ניכר היה שהתעייפה.
החוקרים החליפו מבטים ואפשרו לשמוליק להיכנס אל החדר.
"שמוליק," לחשה רות, דמעה נקוות בזווית עינה. שמוליק כרע לצדה של רות, הניח ראשו על קצה המזרון, נטל את ידה הבריאה והצמידה ללחיו.
"רותי," דמעות זלגו מעיניו, "רותי, יקרה שלי, יקרה," מלמל. רות שחררה בעדינות את ידה והניחה אותה על ראשו.
יותם הסתובב ויצא את החדר. יוסי עמד עוד קצת ויצא אף הוא.
"אקח אותך הביתה," אמר ליותם, "תישן לפחות כמה שעות, אחר כך נסגור את התיק."
"נסגור את התיק?" התרעם יותם, "אנחנו רק באמצע החקירה!,
"אבל היא בעצמה אמרה שאף אחד לא דחף אותה! מהתחלה אמרתי לך שמדובר בתאונה!" מחא יוסי.
"אני," הדגיש יותם, "עוד לא שוכנעתי!"
"או.קיי. נמשיך," הסכים יוסי באי רצון, " נבדוק אליבי של כולם! אגב, מי החשודים?"
"ד"ר שמואל מרום," אמר יותם וגבותיו של יוסי טיפסו מעלה,"כן, כן, וגם שמעון. ואולי יש עוד מישהו שהיה לו עניין והזדמנות להיפטר, או לפחות לנטרל את רות. מישהו הרי הרעיל אותה!
מישהו הוסיף קפאין לקפה שלה!!!"
כל הזכויות שמורות לגיטה
