השליח
"מחכה לך חבילה דחופה ברחוב מילה 73", נשמעה ההודעה בפיבר.
גשם זלעפות ניתך ארצה.
עצרתי את הקטנוע בצד הרחוב, מוציא את המפה המנוילנת מתא המסמכים. כבר חודשים שלא נזקקתי לה.
מגיע לבית-פרטי מוקף גדר-חיה וגינה מטופחת.
מצלצל בפעמון, מענין איזה מליונרים יכולים להרשות לעצמם מקום כזה? בית פרטי בלב העיר.
את פני מקבלות נביחות איומות. אני נחרד מעט מקבלת הפנים ומצפה כבר לראות שם איזה דוברמן או רוטווילר. הדלת נפתחת ובפתח עומדת האישה היפה ביותר שראיתי בימי חיי. שיער חום בהיר ארוך וגולש, שפתיים חושניות ועינים מדהימות בצבע אפור תכול. בידיה אוחזת מה שנראה כמו צעצוע לבן ושעיר המשמיע נביחות רמות. ונוהם באכזריות כאילו הוא אריה בגוף ארנבת. עברו מספר שניות או שעות ולפתע הבחנתי שהיא מדברת אלי ואני בוהה לתוך עיניה המהפנטות. השפלתי את מבטי והסמקתי. היא התנצלה על הרעש שהכלב עושה והלכה לסגור אותו בשירותים.
אני חושב שראיתי אותה כבר פעם, אבל מתי?
"ביקשתי שישלחו אותך, כי אני יודעת שעליך אפשר לסמוך! יש לך פנים שמשדרות אמינות."
"מאיפה את מכירה אותי?", שאלתי ופתאום נזכרתי.
"מהמשרד. מה לא הכרת אותי?"
"מצטער", גמגמתי והתחלתי להזיע למרות הקור, מרגיש את פני מתלהטים. כמובן ממשרד הפרסום, כמעט כל יום אני מבצע שליחויות עבורם. שיערה תמיד אסוף בקפידה והיא יושבת מאחורי שולחן כבד ומסכי מחשבים. אני תמיד נכנס בריצה, לא מביט לעבר העובדים. לבוש בבגדי העבודה מהקיבוץ, מוזר שמישהו אפילו שם לב אלי, בטירוף הזה של השליחויות.
"הנה החבילה, הכתובת רשומה עליה. כאשר אתה מוסר אותה לאדון שוורץ, הוא יתן לך מעטפה עם 35,000 דולר. תספור את הכסף לפני שאתה נותן לו את החבילה. אני יודעת, שאני יכולה לסמוך עליך בעינים עצומות, עליו אני סומכת בערבון מוגבל.
יצאתי לדרכי. מבול נורא. חששתי שהוספה תהפוך לסירה. הכתובת היתה מרחק יריקה, איזה בנאדם מפונק מזמין שליח למרחק של שתי דקות הליכה, טוב האמת במזג אויר כזה אפילו דקה אחת זה יותר מדי.
בזריזות הגעתי לביתו של מר שוורץ, ספרתי את הכסף, מסרתי את החבילה וחזרתי למזג-האויר הנורא. מעניין מה כבר יכול להיות כל-כך יקר בחבילה הזו? החזקתי את מעטפת הכסף בידי מתחת למעיל שלא תירטב. הרגשתי את ליבי הולם בחוזקה. זה יותר ממה שאני מרויח בשנה! אפילו בשנתיים. יש פה מספיק בשביל לממן לי טיול של חמש שנים במזרח. אני קונה כרטיסים וטס היום, בחיים לא יתפסו אותי. אבל לא הייתי מסוגל. מילא לגנוב ממישהו אלמוני, אבל מאישה יפה שסומכת עלי - לא הייתי מסוגל.
חזרתי לביתה בזריזות, רטוב עד לשד עצמותי ורועד מקור. היא פתחה את הדלת בחיוך לבבי. שמעתי את זעקות הכלב מרחוק.
"הנה המעטפה, בבקשה לחתום לי כאן", הושטתי לה את המעטפה ופנקס הקבלות שלי.
היא היניחה אותם על שולחן קטן לצד הדלת הוציאה שטר של מאה ונתנה לי, "זה בשבילך"
"אני לא יכול לקחת את זה", שמעתי את עצמי אומר וקיללתי את עצמי בליבי, למה אני תמיד כזה מרובע? זה משכורת של שבוע.
"אתה רועד מקור! למה שלא תיכנס לרגע"
ניכנסתי לבית שהיה מדהים בעושרו. רצפת עץ בהירה וצילומי נוף מהממים על הקירות. הרגשתי לא נוח, לנטוף על הרצפה המבהיקה.
"למה שלא תחלוץ נעליים, אני אמצא לך בגדים יבשים"
כנגד שיקול דעתי מצאתי את עצמי חולץ את נעלי, מסיר את מעילי ומכנסי הסערה ונכנס לסלון המדהים, תיקרת עץ משופעת נושקת לקיר לבנים מעל אח בוערת. לפתע שמתי לב שלמרות החמימות שבבית היא לובשת מעיל עור צבי רך הנושק לגזרתה המושלמת כאילו היה עורה שלה.
"תשתה משהו חם", שמעתי את קולה הרך, הקצתי מהזיותי על גופה המושלם, ונרעדתי כאילו נתפסתי בקלקלתי. החום חזר לאוזני שבערו עתה והרגשתי את הדופק הולם ברכותי.
"לא תודה, אני חייב לרוץ יש לי עוד הרבה שליחוית היום", שיקרתי. משום מה לא היו לי יותר שליחוית והביפר היה שקט, מסרב לגאול אותי.
היא חיכה חיוך כובש, כאילו ידעה ששיקרתי. הירגשתי שאני מאוהב. אישה מעבר לכל חלומותי. מעולם לא האמנתי שאתאהב, או אפילו אסתכל לעבר אישה מבוגרת. היא היתה לפחות עשר שנים מבוגרת ממני, בטח כבר עברה את השלושים ובכל זאת מושלמת וטהורה.
היא התקרבה לעברי והרגשתי שאני נכבש, לפתע המעיל צנח מגופה וחשף את גופה העירום. מושלם מעבר לחלומותי הפרועים ביותר. הרגשתי את כל גופי בוער בתשוקה חסרת מעצורים. קפוא כנציב של מלח הבטתי בה המום, לא מסוגל לזוז.
הכלב לפתע חידש את נביחותיו הרמות מחדר השירותים והחזיר אותי למציאות.
"אני באמת חייב ללכת", שמעתי את עצמי אומר בקול מתנצל. חטפתי את מעילי ונעלי, ונמלטתי משם.
"תישאר או שאני אדאג שיפטרו אותך! אני אגיד להם שגנבת ממני" שמעתי אותה צועקת, לאן נעלמה כל הנחמדות? "אני אספר לבעלי שניסית להתחיל איתי והוא יחסל אותך!!", השמיעה איום נוסף אחרי.
עליתי למשרד השליחוית שעבדתי בו מאז שהשתחררתי מהצבא. נכנסתי למשרד. חזי, הבוס, ישב מאחורי השולחן.
"מה העניינים, עודד?", הוא פנה לעברי.
הנחתי את הביפר והמטען על שולחנו, "אני מסיים לעבוד כאן"
"למה מה קרה? דוקא בזמן האחרון מאד השתפרת. אפילו לקוחות מבקשים אותך במיוחד ומוכנים לשלם יותר בשביל שלא נפריע לך בהרבה שליחויות"
"אני נוסע לחול לכמה חודשים, ושנה הבאה אני מתחיל ללמוד מחשבים באוניברסיטה"
"היה תענוג לעבוד איתך", חזי לחץ את ידי, "ואם תצטרך עבודה כסטודנט, אשמח להעסיק אותך. יש לנו הרבה שליחים סטודנטים"
"המון תודה לך ולהתראות", אין לי את הכישורים הדרושים להיות שליח, אצטרך כבר למצוא עבודה בנקיונות, או משהו כזה.
© כל הזכויות שמורות
