מלכת המדבר

המשאית עשתה את דרכה בנסיעה איטית מקרטעת בכביש עתיר מהמורות,מפעם לפעם נשמעה קללה מכיוון הנהג,אני נמנמתי מאוחר ברישול אופייני לחייל ותיק שלא מתרגש מהמעבר ליחידה החדשה,האמת שמאסתי מלשמוע את הנהג,איש מילואים רוטן ללא הרף על צרותיו בבית ואיך לא משחררים אותו.העדפתי להשתרע על המזרונים שהיו בארגז המשאית.הנוף המדברי השתרע למרחקים עד אין סוף,סיני,סיני האמיתית,ללא החופים היפים של דהב,שארם רס -סודר,אליהם התגעגתי עד מאוד.גם הזמנים היטבו עם המורל,1971,מלחמת ההתשה כבר מאחור,האופוריה של ששת הימים עדיין מלהיבה.
הסבר:
במרחקים העצומים,מאות קילומטרים,של מרחבי סיני לא התאפשר הקשר עם האמצעים שהיו אז.טווח המכישירים היה קצר,וכך נאלץ חיל הקשר להקים תחנות הגברה ומימסר בנקודות שונות במרחבי סיני,חלקם במקומות נידחים שרגל אדם לא דרכה בהם,בדרך כלל על הרים או גבעות ובתחנות אלו היו מופקדים 2 חיילים-אנשי קשר בלבד.כאשר הם גם דואגים בעצמם לארוחות מאספקה שהגיעה בערך אחת לשבוע,האבטחה על החיילים היתה ממרחק של קילומטרים!
ולתחנה כזאת פני היו מיועדות:ג'אבל נאחל,8 שעות נסיעה מרפידים-מרכז סיני.
אפלה מוחלטת היתה סביב כשהגענו,בשמיים נצצו אין ספור כוכבים,ירדתי מכווץ מהמשאית ובצעד כבד נכנסתי לתחנה,ביתן בודד על פסגת הר.בפנים מואר,אוירה חמימה,פינת מטבח,פינת שינה,מקלחון ולאורך הקיר מכשירים לרוב שנורותיהן נצנצו ללא הרף,סימני חיים בין אנשים שמדברים,חיפשתי את קוקו,זה השם שנתנו לי בתדרוך,זה שיהיה שותפי למשך החודשים הבאים,לטוב ולרע,כמו אישה.לא היה זכר לאיש,ניגשתי בפשטות למטבחון והכנתי קפה לי ולנהג שלא הפסיק עדיין לרטון.
לאחר הרגעות מה,פרקנו את האספקה מהמשאית.הנהג,למרות בקשתי שישאר ללון,החליט בטירוף לחזור את כל הדרך מתוך אמונה שמישהו ישמע את תחנוניו וישחררו.
נותרתי לבד,מקום חדש בלב המדבר ואין נפש חיה ואין זכר לקוקו.כדי להתגבר קצת על הפחד עליתי בהאזנה על הקוים להרגיש קצת ביחד.כמובן שלא התערבתי בשיחות שרובן היו לחלוטין פרטיות.
פתאום נכנס בחור צעיר,קירח ועל כתפיו שמיכה מרופטת וכשהשליכה נעמד ערום!  "אתה בטח מוטי" פנה אליי בקביעה! "ואתה קוקו" הססתי, כן ענה,אני מת לאכול משהו,הבאת אספקה כן? ותוך כדי ארוחה דשנה של חביתות וסלטים,לא מפסיק קוקו לדבר,רק דבר אחד אינו אומר למה הוא ערום ולמה קירח.
כששאלתי ממה נובע שמו הוא מסביר יעקב קופמן - שם לא קליט,אז יעקב זה קו וקופמן זה גם קו,אז הרי לך,שיהיה.
הלכנו לישון,עם שחר חדרו קרני השמש מבעד לחלונות המסורגים וזבוב טורדני לא פסק עד שנעמדתי על שתי רגלי ,קוקו נשאר ישן,אפוף זבובים ונראה ששנתו לא הופרה מכך.בינתיים ניגשתי לארגן את ארוחת הצהריים ובכלל לתכנן את התפריט השבועי לפי האספקה,זה בדרך כלל היה העיסוק העיקרי בתחנת הקשר,אוכל.
אוכל ושעשועים,אלף דרכים איך להעביר את הזמן,חודש שלם ואז שבוע חופש בבית,מתוך זה 2 ימים נסיעה הלוך ו2 חזור.
קוקו סיפר שלא היה בבית כמה חודשים ואולי עדיף שכך.
הריחות הנפלאים שעלו מהמטבח העירו את קוקו והוא ניגש מלא התפעלות,"איפה היית עד היום ?" שאל,שיחקנו קצת שש בש,שחמט,החלפנו בדיחות ואז לקראת ערב נשמע טרטור של ג'יפ בחוץ,ומישהו קרא:אתה בא קוקו?
קוקו נבוך והסביר לי שמידי פעם הוא הולך לשחק פוקר עם אנשי המילואים ובאופן קבוע מפסיד ואפילו מכר את המדים,הגדיל לעשות ומכר את רעמת שערו האדמוני המפוארת למישהו שהיה מוכן לשלם.
חלפו כמה ימים שהריטואל חוזר על כצמו,החלטתי לחקור לעומק העניין.
בוקר אחד השכמתי קום והתחלתי לצעוד במורד ההר לכיוון יחידת האבטחה.אחרי כשעה הליכה הגעתי.
מבלי להתמהמה שאלתי לגבי הפסדיו של קוקו. מי מפסיד?קוקו? הביטו בי בתימהון,הוא הרי מרוקן אותנו בכל משחק,הוא אשף בקלפים.
ומה עם הבגדים,והשיער?שאלתי.
ובכן ענו,זה באמת משונה שהוא מכר לנו את הללו. מה הוא עושה בכל הכסף אל תשאל,לא יודעים.
חזרתי מבולבל אך לא אמרתי מילה.
התעלומה נפתרה לאחר כמה חודשים שקוקו השתחרר והזמין אותי לחתונתו,הכלה ,יפהפיה ,נראתה בדואית להפתעתי,והיתה כבר בחדשי הריון מתקדמים.מסתבר שהיתה אהובתו ונפגשה איתו בחשאי,קן האוהבים שלהם היה באחת המערות במרחבי המדבר,ושם דאג לשים בידה סכומי כסף שיספקו את צרכיה.מי שסייע בלוגיסטיקה המסובכת היה אחד מידידו - גשש בדואי שהכיר היטב את הנפשות האחוזות בעבותות האהבה ודאג לשמר את הלהבות שלא תדעך האש!