בית-ספר
"עודד"
"כן שירי"
"אתה יודע, שאתה מצטרף אלי, לפעילות בבית-הספר?"
"אין בעיה, איזה סוג של פעילות"
"נעשה להם ריקודים בהפסקה. קצת אירובי, וריקודי-עם"
"יש לי שתי רגלים שמאליות, ואין לי שום מושג בריקוד ומחול. שלא לדבר על חוש קצב"
"אל תידאג, תעקוב אחרי, במילא הילדים לא יודעים את הריקודים, הם רק נהנים להשתולל"
"אוקי, תגידי לי כשאת רוצה לזוז"
"בסדר. ועודד"
"מה שירי"
"אני מצטערת על הקטע אם פיג`ויה"
"זה בסדר, זה לא כאילו שהיא שלי, בסך הכל מצאתי אותה. היא בסך הכל גורה קטנה, ולא מבינה עדין, איפה עושים מה. במקום להרביץ לה, כשהיא טועה, בסך הכל צריך להוציא אותה החוצה, רצוי לפני שהיא מלכלכת. אם רואים, שהיא מתחילה לחפש מקום, או לרחרח, פשוט לתפוס אותה, ולשים אותה בחוץ. עם קקי זה מאד קל לתפוס אותה בזמן, רק צריך, לשים אליה לב, היא לא מחרבנת כל-כך מהר. פיפי קצת יותר בעיתי, וצריך להיות זריזים. תלמדי כבר. כאשר אני בבית, היא כמעט אף-פעם לא מפספסת. לפעמים, היא אפילו יודעת ללכת לדלת ולגרד אותה"
"למה אי-אפשר להשאיר אותה בחוץ"
"היא עלולה להדרס, או לאבד את הדרך חזרה, או שמישהו יקח אותה. אפשר לסגור אותה בשירותים, אם את רוצה. זה במילא מה שאנחנו עושים, כאשר כולם הולכים מהקומונה"
"אני לא יכולה להקשיב ליללות שלה"
"מה יותר גרוע היללות, או הליכלוך, או להשגיח עליה?"
"הכל גרוע, למה בכלל אני חייבת לבחור?"
"אמרתי מראש שאתם לא חייבים לקבל אותנו לקומונה, לא ידעתי שזה כזה ביג-דיל"
"לא זה בסדר, אל תידאג. העיקר תשמור עליה, ותשתדל לחנך אותה מהר. אני נורא אוהבת אתכם, רק קצת קשה עם כל הבלאגן, על תתעצבן כל-כך מהר"
"אני לא מתעצבן, פשוט זה ילך הרבה יותר מהר, אם כולם ישתפו פעולה, וישגיחו עליה. זה לא עוזר, להרביץ לה, לאחר מעשה"
"אוקי, כבר אמרתי שאני מצטערת"
"היא בסך הכל גורה קטנה"
"אוקי, אוקי , סורי!" קצת נודניק העודד הזה.
כשנחמד ושנוח, אז היא כלבה של כולם, וכאשר צריך להאכיל אותה, או לחנך אותה, שלא לדבר על לנקות אחריה, אז היא פתאום רק שלי. זה שאני כזה נחמד ולא עושה בעיות, זה לא סיבה לתפוס תחת. כל אחת פה, יותר פרימדונה מהשניה. יותר מידי מוזרויות בקומונה הזו, אני צריך להבין מה קורה כאן.
===
"יאללה עודד אתה מוכן"
"שירי, את יודעת שאני עודד במלרע"
"באמת, מצטערת, דולי אמרה עודד כל הזמן אז חשבתי, טוב שאתה אומר לי"
"לא כל-כך חשוב, כבר התרגלתי. המשפחה המאמצת שלי, קוראים לי לודל, כך שעודד, זה יחסית בסדר"
"בוא, תיקח את הדיסקים האלה והמערכת הגברה"
"מה אין להם מערכת הגברה בבית-הספר?"
"איפה את חושב שאתה נמצא? הרצליה פיתוח? דרך אגב מאיפה אתה בארץ?"
"רמת-גן"
"באמת? איפה למדת? אני למדתי בבית ספר ניצנים, עד שההורים הדפוקים שלי, החליטו לעבור, להרצליה פיתוח. דווקא נורא אהבתי את רמת-גן. המקום הראשון, שאתה גדל בו, זה הבית האמיתי. חוץ מזה האנשים ברמת-גן יותר אמיתים."
"אם ככה אז אני מקיבוץ ניצנים. גדלתי בקיבוץ, ואחרי הצבא עברתי לרמת-גן"
"אז אתה יודע מה זה חיי קומונה. לא תהיה לך בעיה להתרגל"
"אני מקווה," מה שאני יודע זה שקיבוץ זה לא בשבילי, ואולי גם קומונה לא?
לקחתי את המערכת, שלא היתה הרבה יותר ממגה-פון עם איזוליר-באנד, מאולתר, מחובר לדיסקמן, מעניין מי המקגיוור בקומונה הזו.
"הנה הבית-ספר פה ממש קרוב. יש לך מזל שאתה איתי, הבית-ספר השני בקצה הרחוק של העירה"
הבית ספר לא נראה יותר מכמה צריפים אקראיים מפוזרים סביב למגרש בוצי. נשמע צלצול רועם והחצר נשטפה במאות ילדים מגדלים שונים. היו שנראו כבני ארבע וחלקם גדולים ממש, כמעט הגיעו לגובה של שירי.
שירי שמה מוזיקה, אחזה בידים של כמה ילדים, והחלה לרקד במעגל. היו כמה שהתבוננו מהצד, אבל בסך הכול לא כל כך התיחסו להרקדה המאולתרת.
"בוא תצטרף"
"אני לא יודע, אולי אחר-כך"
"אל תהיה כזה! תשתחרר. תנסה! מה יש לך להפסיד?"
באמת מה יש לי להפסיד? אף אחד במילא לא מכיר אותי פה. וחוץ מזה הם אפילו לא יודעים את הריקוד. זה רק עינין של ביטחון עצמי.
"אוקי" הצטרפתי למעגל.
בהתחלה ניסיתי לעקוב אחרי שירי. שמתי לב שהריקוד שלי מעורר עינין ולפתע המון ילדים נאספו מסביב והצטרפו למעגל.
לבסוף ויתרתי על האפשרות לעקוב אחרי תנועותיה המושלמות, ניכנסתי למוזיקה ופשוט נסחפתי איתה לאן שלקחה אותי. איזה כיף להשתחרר. איני יודע כמה זמן הסתחררנו שם, שמעתי צחוקים והרבה ילדים הצטרפו לריקוד המטורף.
נוטפים זיעה מחוסרי נשימה רוקדים בכל הכוחות באקטזה מטורפת. ממש חוייה דתית. לפתע שמתי לב שכולם עוקבים אחרי תנועותי המוזרות, בהתלהבות ומנסים לחכות את ריקודי המאולתר במקום ריקודה המושלם של שירי. לבסוף גם שירי החלה לרקוד בפראות וכל חצר בית הספר נראתה כמו ריקוד של איזה שבט אפריקאי מטורף צווח ומשתולל. טירוף חושים מוחלט.
הפעמון הגואל רוקן את החצר בשניות ושנינו צנחנו, אחד לזרועות השני.
"היית מדהים! מה אמרת שאין לך חוש קצב? גדול אתה!"
"גם את בכלל לא רעה!" באמת חמודה השירי הזאת אחרי שמכירים אותה. לא רק סנובית מפונקת, יש לה גם צד פראי נסתר.
חזרנו לכיוון הקומונה, מרחוק אנחנו שומעים צרחות.
"פיג`ויה, אני יחנוק אותה, איפה הנבלה הזו!"
רצתי לראות מה היא עוללה הפעם.
סו עמדה מחזיקה ספר מרוטש בידה.
"היא קרעה את היומן הסודי שלי" אמרה בבכי תמרורים.
"היא לא יודעת לקרוא," ניסיתי להתבדח, ללא הצלחה.
"זה לא מצחיק! אני עובדת על היומן הזה כבר חצי שנה. חשבתי להוציא ספר. איך היא יכלה לעשות לי את זה מאיר?"
"סו, היא לא מבינה היא רק גורה. היומן נמצא בראש שלך, תוכלי לכתוב מחדש, אפילו יותר טוב אל תידאגי מתוקה" אמר מאיר וחיבק אותה בחוזקה.
סו המשיכה להתיפח מחבקת את עיסת הנייר שהיתה שרידי יומנה האהוב, ללא יכולת להרגע, או להגיד דבר. לאחר מה שנדמה כנצח, לבסוף הצליחה להרגע מספיק כדי לנשום ולומר מילה.
"בני און מינוטו" אמרה למאיר לקחה אותו איתה לחדר השני וסגרה את הדלת מאחוריה. מילים חנוקות בספרדית נשמעו מעבר לדלת עוד זמן רב.
חיפשתי את פיג`ויה, ולא מצאתי אותה בשום מקום. היא כנראה הבינה, שעשתה מעשה רע, ונעלמה.
"פיג`י, פיג`י!"
כולם הצטרפו לחיפושים.
תחילה הפכנו את הבית ולא מצאנו אותה בשום מקום. חיפשנו בחוץ ולא היה לה זכר. כבר חשבתי שזהו, אולי הלכה פיפן?
התישבתי על הכרית ושמעתי יללת כאב.
המתוקה הסתתרה מתחת לכריות, מזל שלא מחצתי אותה. מסכנה כולה רועדת, "מה אני אעשה איתך? מתוקה שלי, את לא יכולה להמשיך ככה! בסוף יזרקו אותנו," ואני דוקא מתחיל לאהוב את הקומונה הזאת.
