תאונה
חריקת בלמים וצרחה איומה של כאב.
זעקה קורעת לב.
===
כמה שעות קודם:
"סו את באה איתי לגיוס חניכים?"
"כן. יש לך את הכתובות?"
"המנהל לא נתן לי, ממש כתובות. הוא רשם לי את השמות בכמה שפות, לפי סדר המרחק, מבית-ספר, ואמר שלאחר כל ביקור, אבקש הסבר, איך להגיע, לילד הבא. הוא אמר שכולם יודעים, איפה כולם גרים, ושמות הרחובות במילא לא מסומנים."
"אוקי. תראה את הרשימה. הוא לפחות הראה לך איפה הילד הראשון?"
"כן הם בדיוק כאן השכנים שלנו"
"אז בוא נזוז"
נכנסים לבקתה אפלולית. ילדים חמודים. אני מנסה להסביר את מטרת בואי והאם מיד מושיבה אותי ומוציאה כל-מיני ממתקים, ומשקה שנראה כמו נס קפה.
כמה זמן לא שתיתי נס קפה. איך בא לי! אני מנסה בזהירות ונרתע מהמתיקות הזרה.
זה כנראה, איזה משקה קוקוס ממותק, כמו חלב משומר,
דוקא לא רע לאחר השוק הראשוני, אבל לא נס-קפה.
"ורי גוד תאנקס" אני אומר והיא מחיכת בשימחה ומיד מגישה לי ספל נוסף.
אני מרוקן גם אותו.
הסברתי לה את מטרת בואנו, בעזרת סמני ידיים, וקצת עזרה מסו והילדים. גיליתי שהם מבינים לא רע, כאשר כותבים להם באנגלית. הרבה יותר טוב מאשר דיבור.
אולי הם לא רגילים למבטא שלי?
כל כך נחמדים.
אם כל המשפחות ככה, זה הולך להיות סיור, מהנה מאד.
נפרדנו, שאלנו איך להגיע למשפחה הבאה. קיבלנו תדריך וציור של מפה, והמשכנו בדרכנו.
מגניב. חוייה נהדרת!
"מישהי ראתה את השמלה הכחולה שלי?"
"תשאלי את רין."
"רין!"
"מה!"
"ראית את השמ, אני לא מאמינה! איך לקחת לי אותה בלי רשות, מה אני אמורה ללבוש עכשיו? נמאס לי ממך, ומהחוסר התחשבות שלך. אני צריכה לצאת עכשיו, ואין לי מה ללבוש! איזה בהמה את!"
"אני מצטערת - את רוצה שאני אוריד אותה?"
"תורידי אותה ותזרקי אותה לפח! הרסת אותה לגמרי עם הדאודורנט המצחין שלך. אני לא מאמינה שעשית לי את זה יא כלבה. את יותר גרועה מפיג`ויה"
"אני עוזבת! אני לא יכולה לחיות ככה!"
טריקת דלת איומה מזעזעת את הבית, שנדמה כחושב להתפרק.
"יותר טוב ככה, שתעוף כבר! מי צריך אותה!"
"אבל מה נעשה בלי רכב?"
"לא יודעת - נסתדר כבר! מה את נובחת יא פוסטמה! שוב חרבנת! כלבה רעה!
אה היא נשכה אותי הכלבה. יאללה עופי גם את מהעינים שלי! הנה הדלת פתוחה! בי, בי הלואי שלא תחזרי!"
===
אותו זמן בשבט:
"אהלן אחי! מה קורה אביב? איך הפעולה?"
"לא משהו. בנות החמש-עשר יותר מתענינות בי, מאשר במה שיש לי להדריך אותן. הן ממש נשים פה, בגיל הזה."
"נו אז תדריך אותן במה שהן צריכות!"
"מאיר, אל תהיה גס-רוח, אחי! הם כבר מבינים קצת עברית!"
"תגיד, מתי אחיך יעביר את הכסף? עשית כל-כך הרבה רוח, ובסוף כלום? עוד מעט גם הנרות יגמרו לנו!"
"הוא אמר, שהוא יעביר לנו רק טיפין, טיפין. הוא לא מוכן לממן את הפעילות ה"בזבזנית" שלנו, כמו שהוא מגדיר את זה, ורק רוצה לעזור, בדמי המחיה. הוא לא מוכן שאחיו יחיה בחושך, או יגוע ברעב, חס וחלילה, אבל רוצה להיות בטוח, שאנחנו לא זורקים הכל לפח, ואחר-כך חוזרים, לאותו מצב בדיוק. הוא אמר שעוד כמה חודשים, הוא יבוא לבדוק, איך אנחנו מסתדרים, ואז ייעץ לנו איך להתארגן, כדי שלא נהיה בחובות. רק אם ניישם את הצעותיו הוא ימשיך לתמוך בנו. אתה מכיר את הקלישאה שלו, תן להם דגים ומחר הם יבקשו עוד, תן להם חכה והם ילמדו לקיים את עצמם."
"זה בעצם מה שאנחנו מנסים ללמד את התושבים, והוא בא ללמד אותנו, החוצפן?
מה הוא תופס תחת העבריין הזה? שיחנך את הזונה שלו, לא אותנו!"
"תשמע, הוא בסך הכל אח שלי, לא אני עשיתי אותו!"
"הכסף הזה לא יספיק לכולנו לעוד זמן רב. מישהו יצטרך ללכת. אני מאד מקווה שזה לא יהיה עודד, הוא יותר פרודוקטיבי משלושתן יחד!"
"דולי לפעמים בסדר. זה רק בא לה בקריזות"
"בשביל לבנות משהו יציב, צריך אנשים יציבים!"
"גם לסו יש קריזות!"
"אתה, אל תתחיל גם אתה עם סו! היא יותר יעילה מכולנו ביחד!
מה נעשה עם פיג`ויה?"
"לי היא לא מפריעה, אני לא מבין, איך הפרימדונות האלה, כל-כך מתרגשות משטויות. חשבתי שאתה אוהב אותה."
"לא ממש משנה לי, אבל סו משגעת אותי!!!
אני לא יכול לסלק אותה, כי אז עודד יעזוב, אבל אולי יש לך, איזה פתרון יצירתי?"
===
כבר ביקרתי עשרות משפחות, אני לא יכול לשתות מהתרכיז הממותק הזה יותר.
יש לי כבר בחילה מהממתקים הדוחים האלה. מזכירים לי מדוזה חלקלקה.
לא נעים להעליב אותם.
עוד יותר לא נעים להקיא.
נמאס לשבור את השיניים בהברות מקוטעות.
נשבר לי משפת סימנים ופתקים.
כל מיני ציורים וחידות ונסיונות נואשים לתקשר.
איזה עיפות.
איך יש לה לסו הזאת עוד כוח? אני מתפעל מהמוטיבציה והיכולת שלה. מדהימה אותי.
איך היא מצליחה לשמור על ארשת כל-כך חביבה וחברותית, אני בטוח שהיא לא פחות עיפה ממני.
===
נשבר לי ממנה איזה מכשפה!
בסך הכל השאלתי ממנה שמלה, וככה היא משפילה אותי?
נשבר לי מהקומונה הזאת!
נשבר לי מהחיים האלה!
הפעם אני מצליחה להתאבד, לא מעניין אותי כלום!
איזה עוצמה יש למנוע הזה!
הנה אני אכנס באיזה אוטו ממול, ואסיים עם הסבל הזה.
זה הרבה יותר קל, מלהרעיב את עצמי, או לקחת רעל. אפילו יותר קל מלחתוך ורידים, ולא מפחיד כמו לקפוץ ממקום גבוה.
בחיי, איזה אומץ צריך בשביל להתאבד!
למה כולם אומרים, שפחדנים מתאבדים?
אני אפילו פחדנית מדי, בשביל להתאבד!
סתם אומרים את זה, כדי שאנשים לא ירצו להתאבד. שיתבישו להרוג את עצמם.
כמו שאומרים על טרוריסטים שהם פחדנים. רק לחשוב איזה אומץ צריך, כדי ללבוש חגורת נפץ, ולפוצץ את עצמך! אפילו בשביל מליון בתולים, לא היית עושה עושה את זה!
על איזה שטויות אני חושבת עכשיו. מפגרת! במקום לבחור כבר מכונית, להכנס בה, ולגמור עינין, אני מתחילה להזות, ולחשוב על דברים, לא רלונטים. בסוף אאבד, את השארית האחרונה של האומץ.
הנה המנוע, החייתי הזה, נותן לי כוח לבצע. לגמור עניין.
הנה מכונית ממול. תיכף אני נכנסת בה.
זהו, ביי, ביי, בייבי!
רגע, יש שם אישה וילדים. אני לא יכולה להרוג חפים מפשע.
מה קרה לי?
נגנב לי המוח.
אולי אכנס באיזה בית?
הנה בית מתאים!!
יאללה פול גאז!
רגע אבל למה להרוס את הבית, של מישהו שאני לא מכירה?
אולי עמוד חשמל? גם ככה אין לנו חשמל? אבל מה אם אנשים אחרים?
למה הם אשמים, שהנבלה הזאת, מתעללת בי?
אני יודעת, אכנס במלוא העוצמה, בקומונה!
גם יהרוס להם את הבית, ואולי במזל, הם אפילו יפגעו, וגם הם ירגישו רע, לראות את גופתי המרוטשת, ויתחרטו, על איך שהם התנהגו אלי. מגיע להם!
יאללה לקומונה הנה אני מגיעה!!
הנה אני כבר קרובה - פול גאז!! אהה!! לעצום או לפקוח?
לעצום!
לפקוח?
מה זה הכלבה המטומטמת הזו קופצת מולי!
זוזי פיג'ויה!!!
השטן שלך אותה!
היא השטן!!!
אני לא יכולה לדרוס אותה!
זה סימן מאלוהים לעצור!
לא למות.
מאוחר מדי לעצור!
אולי לפנות ימינה?
עמוד!
שמאלה?
הבית של השכנים.
אין ברירה!
לעצור בכל הכוח!
אהאאאאאאאאאאה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
חריקת בלמים וצרחה איומה של כאב.
זעקה קורעת לב.
אני רץ לכיוון הקומונה.
שומע נביחות ויללות של כאב.
מגיע, ורואה את רין רכונה מעל פיג`ויה.
פיג`ויה מוטלת ללא רוח חיים.
נראת שלמה מלבד זרזיף של דם הזורם מפיה לכביש.
שיניה חשופות במעין חיוך של פלצות.
אולי היא אכן השטן? חולפת מחשבה, איומה בראשי, למראה עיניה האדומות והחיוך השטני.
רין מתנפלת עלי!
קופצת עלי, בשמחה, וקשקוש - נטרפה עליה דעתה? היא מלקקת את פני.
"פיג`ויה?"
היא קופצת בשמחה.
סו מתקרבת, ושאר הבנות, יוצאות מהקומונה.
רין מתחילה, בנביחות איומות. נכנסת לספוטניק, ונעלמת במהירות האור, וברעש מחריד. מותירה אותנו בענן של אבק סמיך.
הסתכלתי בגופת הכלבה, חסרת החיים, אחוז פלצות.
איך יצור כל-כך מתוק, הפך מפלצתי, כמו שק מרוקן.
תפסתי אותה בידי, והשלכתי אותה לזבל בשאט-נפש, וברחתי משם, כל עוד נפשי בי.
רצתי לכיוון השבט לדבר עם מאיר. הוא היחיד, שאולי יבין לליבי.
הגעתי לשבט.
אני רואה את מאיר יושב עם אביב.
התאפקתי לכבוש את רגשותי.
שלא יחשבו, שאני בוכה, בגלל כלבה קטנה.
"מה קרה עודד?"
"זה פיג`ויה. היא נדרסה, ורין עזבה!"
מאיר הסתכל על אביב בשקט.
אביב הסתכל חזרה על מאיר.
ואז בלי כל אזהרה פרצו שניהם בקריאות של אושר, חיבוקים ולחיצות ידים, מחליקים איש לרעהו וצוהלים:
"הבעיה נפתרה!"
