סיפורים בהזמנה אישית - חמצמצות

ב"ה

עמדתי יחפה בחול הרך, מביטה בהם צוחקים ודמעות כאב ניקוו בעיני.  הם שיחקו בכדור עף ורצו והשתוללו והעיפו חול לכל העברים . מבלי משים זרקו גם לעברי חול למכביר והתיזו מים אחד על השני כשנכנס הכדור למים והמשיכו להשתולל והתיזו עלי נתזים נתזים של מים.   התרחקתי מהם זועמת, לא כל יום יוצא לי להגיע לשפת הים, התכוונתי לשבת בכיף ולהנות מפסק הזמן שלקחתי לעצמי ועכשיו אלה. 

דמעות זלגו במורד לחיי, בערב היה לי ארוע והתכוונתי להגיע לשם ממש עשר, אבל עכשיו השער שלי הרוס, המים והחול שהחברה האלה העיפו עלי  והדמעות שירדו מחקו את האיפור. נו מה כבר הם לא מסוגלים להשתולל מבלי להזיק לאחרים חשבתי לעצמי במרירות.  "היי אתם אכפת לכם קצת להזהר, אתם לא לבד כאן אתם יודעים"?  קראתי לעברם בכעס, מביטה בהם מנתרים ומנסים לתפוס את הכדור.

 הם הביטו בי כאילו ראו אותי ממש בפעם הראשונה, ואחד מהם אמר \ שאל בחיוך "מה קורה"?  "על מה הכעס"?  "כולה קצת חול ומים כאילו מה"?   נדהמתי מהחוצפה שלו  והחלטתי לארגן להם הרצאה במקום על התייחסות לזולת , כבוד הדדי במקום להמשיך ולכעוס.  "הרסתם לי את השער זה מה שקורה"   ובליבי ויתרתי על ההרצאות שתיכננתי, ממילא אין לי זמן מיותר, וחוץ מזה מה אני מורה שלהם.  

פניתי עדיין בכעס מה לאסוף את חפציי כשאחד מהם אמר לי "את יודעת מה... אני מוכן לפצות אותך",   "ואיך בדיוק"?  שאלתי וכבר החלתי לזוז לדרכי,  "לאשתי יש מספרה אני כבר מתקשר אליה והכל עלי" . "טוב זה נשמע יופי אבל אין לי הרבה זמן" אמרתי לו, "אני עכשיו מתקשר אליה ולוקח אותך אליה, לא תחכי הרבה, מילה שלי.  סגרנו ?" .  היססתי חברו שהיה לידו לא הוסיף מאומה  אסף את הרשת והציוד והמתין , הוא  יכל בנתיים לבקש סליחה, אבל ממש לא ביקש.   "אוקיי רק שזה יהי עכשיו"אמרתי עדיין בחמיצות על חוצפתם  .  נסענו למספרה של הגברת, לא הרחק משפת הים וכשהגענו למספרה לא האמנתי זו היתה המספרה של טובה הספרית שלי שממנה יצאתי לפני שלוש שעות מסודרת ומאופרת.