דממת הרכבות

ארץ עשירה אך ענייה בחיוכים

חליפות שחורות על פרצופים אפורים

ואני חושב חזק בקרונות הבדידות הצפופים

חושב חזק בתוך ים של זרים

על מקומות ופרצופים מוכרים

בדממת הרכבות הזאת אני נזכר

בתקוות שהיו לי ובזמן שעבר

וכמה שחיכית לשקט הזה הרועם

לשקט הזה שיטביע את שק המחשבות הצורם

אבל אין דממה חזקה די

שתצליח להטיל את צילה עליי

שתצליח להוציא אפילו לדקה

את סכיני האכזבה את רסיסי המועקה

ואז חריקה...

עדר העניבות ילדים וילדות

נשפכים כמו נמלים לרחובות

בנחיל הנשמות האבודות אני יוצא

ואת הכביש מחוץ לתחנה אני חוצה

אני עומד בשמש בכיכר רחוקה

מביט מהצד על העיר הגדולה

ושם... אי שם אני מתחיל לראות

איך זמן מרפא פצעים ומשאיר זיכרונות.

וממה שזוכרים אי אפשר לברוח...