למעלה בשמיים, מנצנץ כפליים הכוכב שלי. לעיתים הוא מסתתר מאחורי ענן משייט בשמיים, לעיתים הוא מתבונן בי מנצנץ וקורץ, לעיתים הוא שם להזכיר לי שיש מי ששומר.
ממרחק רחבת הכניסה לבית הכנסת הגדול מוארת באור יקרות. זוגות לבושים במיטב בגדיהם, שערם עשוי, חוצים את הרחבה לעבר הכניסה לאולם החתונות. כשהתקרבנו, שילבתי את ידי בזרועו של איציק. משה ורחל מופיעים לצידנו: "אהלן! ערב טוב! מזל-טוב!" אמרו שניהם ולחצו את ידינו, "תודה, תודה" ענינו בחיוך ופסענו לצידם לעבר הכניסה, מפטפטים.
בכניסה לאולם החתונות עמדו החתן והכלה, קובי ונעמה, ההורים עומדים לצידם ומקבלים ביחד איתם את האורחים בחיוך מהול בעצב. "מזל-טוב! שרק תזכו לראות שמחה" אומרת אחת הדודות, מנשקת ומחבקת בחום. התקרבנו וחיבקנו אותם, מנשקים כל אחד ואחד מהם על שתי לחייהם, אוחזים בידיהם בחוזקה, ומלטפים בידינו השניה, ושנינו אומרים, מחדירים עליצות למילותינו בלווית חיוכים רחבים " סוף סוף הגיע הערב המיוחל", "מזל-טוב וסימן טוב!!!" פיזמתי באוזניהם.
רק שלושה חודשים חלפו ממותה הפתאומי והטרגי של זהבה ז"ל, אחותם הגדולה והבכורה של בעלי, של קובי החתן, ושל אחיהם. רק בת שלושים, אמא לשתי פעוטים. והיא איננה פה, לשמוח בשמחת אחיה הקטן. עדיין היינו המומים ממותה, התקשינו לעכל, ועכשיו החתונה, עוד בטרם חלפה שנת אבל, כנהוג. החתונה נקבעה מזמן. אסור לבטל חתונות. האירוע הגדול והשמח שתוכנן להערך באולם גדול ובשמחה גדולה, כמו כל החתונות המשפחתיות של המשפחה העניפה של בעלי, בוטל והחתונה הועברה לבית הכנסת הגדול. רשימת האורחים קוצצה לשליש.
כשמסתיים הטכס, מיד אחרי שקובי מרסק ברגלו את הכוס העטופה בנייר כסף מבהיק, עמדנו לא רחוק מהחופה, בחבורה גדולה וכוסות יין בידינו. דוד משה וידידה אשתו, חזי גיסי וגיסתי תיקי, משה, חבר של איציק וחזי, שאיתו הם מקיימים יחסי מסחר, ורחל אשתו.
התבוננו בקובי ונעמה, עוברים מאורח לאורח, רובם בני משפחה, לוחצים ידיים ומודים להם על בואם. פה ושם מבזיק פלאש, מתעד את האירוע. מוסיקה כמובן לא מושמעת, רק קולות האורחים משמשים כרקע קולי. ילדים מתרוצצים מפינה לפינה צוחקים ומשחקים.
מישהו, אולי משה, אומר: "כל כך עצוב. אולי בואו נצא קצת לבלות?, נזמין את החתן והכלה, נשמח אותם מעט?".
חזי מהנהן בהסכמה, איציק מקמט את מצחו ואומר: "לא, לא מתאים, אני לא יוצא לבלות עכשיו".
דוד משה מחבק את כתפי איציק וכתפי מקרב אותנו אליו, מתכופף ולוחש: "לי ולידידה יש היום 18 שנות נישואין. קניתי לה טבעת יהלום בהפתעה. מתאים לי לחגוג את הערב הזה איתכם, ביחד. בואו, אני אקח אותכם למועדון אינטימי, קטן, מופיע שם זמר שאני וידידה מאד אוהבים, גם תיקי וחזי באים. בסדר?! בשבילי! טוב?!". רחל ומשה מחליטים להצטרף.
"יופי! אני אומרת, שתי ציפורים במכה אחת, אני הולכת להזמין את קובי ונעמה".
איציק מסתכל עלי במבט נוזף, לא מרוצה. אני מרגישה שאין לו חשק לצאת לבלות, בטח לא במצב הזה, אך לא נעים לו מדוד שלו, עכשיו כבר מאוחר.
קובי ונעמה לא רוצים להצטרף. מעדיפים לחזור לבית המלון, לליל כלולותיהם.
בכל זאת, שעה קלה אחרי, כמסתיים רשמית האירוע הקצר, יצאנו, ארבעה זוגות והתחלקנו לשתי מכוניות. איציק ואני נכנסנו למכונית הדודג' דארט הקרמית של דוד משה, חזי ותיקי נכנסו לחיפושית הצהובה של רחל ומשה. "תיסע אחרי" צועק דוד משה למשה.
איציק יושב בכסא הנוסע ליד דוד משה, נזכר באחותו, מעלה זכרונות ילדות משותפים מחוייכים. אני וידידה יושבות במושב האחורי, מקשיבות ומדי פעם מדברות, החלונות פתוחים ואויר נעים חודר פנימה. חולפים על פני כבישים חשוכים ומגיעים למקום מואר. "היי, זו לא חולון?", אני שואלת. "כן, עונה לי דוד משה, כבר מגיעים". ברמזורים אדומים נעצרת במקביל אלינו החיפושית, שתי הזוגות מחייכים ומנופפים לנו. תיקי מצמידה את פניה לשמשה ועושה העוויות מצחיקות.
כמה דקות לאחר מכן עוצר משה את המכונית ומחנה. אחרי שמרים את ה"אנד ברקס" אנחנו פותחים את הדלתות ויוצאים. החיפושית הצהובה נעצרת לידינו ושתי הזוגות יוצאים ומצטרפים אלינו. דוד משה מוביל עם ידידה בזרועות שלובות ב'אנג'זה', חוצה את הכביש ונכנס לרחבת תחנת הדלק המוארת ממול. אני מסתכלת על איציק בשאלה, הוא מושך בכתפיו כאומר, אין לי מושג. מוסיקה חזקה הולמת באוזנינו כשדוד משה נכנס לחלקה האחורי של תחנת הדלק ופותח דלת רחבה ושחורה. המוסיקה, מזרחית, פורצת החוצה בבת-אחת, בשאגה, כמי ששוחררה זה עתה מכלוב. צלילים חזקים ודציבלים גבוהים מקדמים את אוזנינו.
בלית ברירה אנחנו הולכים אחרי דוד משה ונכנסים פנימה. המקום די קטן, חשוך ועלוב. על הבמה מאיר פרוג'קטור את דמותו של הזמר, כסא גבוה, נגן גיטרה ומתופף. מעבר צר מוביל מהדלת בינות לספסלים ושולחנות ארוכים משני צדי המעבר. רוב השולחנות מלאים בבליינים, גברים ונשים. השולחנות עמוסים בבקבוקי משקאות חריפים וכוסות בשלל גדלים, מכוסות בירה ליטר עבות וגדולות, כמו ג'ארות, ועד לכוסיות זעירות. צלחות מלאות מאז'טים ממלאים כל פינה בשולחנות. באמצע, בצד שמאל יש שולחן פנוי, מתאים לשמונה איש. אנחנו מתיישבים ואני סוקרת שוב את המקום ואת פרצופי האנשים. כמעט שאין ברונטית אחת לרפואה, מלבד שלושתנו, ראשים מחומצנים זרועים בינות לגברים כמו כתמי צבע בוהקים.
"המקום הזה לא מוצא חן בעיני, אני לוחשת לאיציק באוזן, איכס! נראה כמו איזה בר בשכונת פשע בעזה. בוא נלך למקום אחר"
"די! אנחנו כבר פה. לא נעים ממשה, הוא אוהב את הזמר הזה, כבר הסכמנו, אין מה לעשות"
"אבל לא נעים לי פה. איך בכלל הגענו דווקא למקום כזה?! מכל המקומות בארץ דווקא לכאן מביא אותנו הדוד שלך?, ממש ערב הסעודית, רק חסרים לנו כמה שייכים עם כאפיות"
"את רצית לשמוח. אני בכלל לא רציתי לצאת. שכנע אותי, אז מה את מקטרת עכשיו?!"
"כן, אבל איך אני אשמח במקום כזה?, מה לנו ולמקומות כאלה. רציתי מקום נחמד, שקט, קצת שירי ארץ ישראל, לא יותר"
"טוב כבר ישבנו, נשב רק שעה, מקסימום שעתיים, בשביל משה וידידה ואז נלך" אמר ונאנח.
מובסת התיישבתי. הסתכלתי סביב, איזה מקום דוחה, ממש מגעיל. אפילו הזמר נראה כאילו יצא מסרט בערבית של יום שישי. נראה יותר כמו איזה בריון מתאגרף, נמוך, רחב, והכרס שלו משתפלת מעל החגורה, בלורית שיער מקורזל, מצופה בשכבת קרם מבריק וכתוספת שפם עבה. יד אחת אוחזת במקרופון והשניה נשענת על קב. נכה, מסכן. אני מרחמת עליו לרגע קט, עד שהוא מתחיל שוב לסלסל בטורקית מתבכיינת. השולחנות ארוכים כמו בבית כנסת בשבת חתן, אין מקום לזוז. בקושי הצלחתי להתיישב, הבטן הגדולה שלי נלחצת אל שפת השולחן, אני משטחת את ישבני קמעה בכסא, כדי שהבטן תכנס מתחת לשולחן.
מלצר מגיע לשולחן. אני מסתכלת עליו כשהוא שואל אם אנחנו רוצים להזמין כבר עכשיו. גם הוא נראה כמו מישהו שיצא מירחון לדוגמנים בעיראק, חליפה שחורה, חולצה לבנה, פפיון שחור, על שרוולו מונחת מטלית יבשה, בידו השניה פנקס קטן ועט.
"קולה", אני עונה לאיציק, "לי קמפרי, ולה קולה, תודה" אומר למלצר.
השולחן מתמלא בהמוני צלחות עם סלטים צבעוניים, לצד פיתות חמות, כוסות שתיה חריפה, משקאות קלים וכדי מים. אני טועמת קלות ומפסיקה, לא בא לי. שעה ארוכה אני יושבת בעצבנות, מחכה שיעבור כבר הזמן, לוגמת מהקולה, ומתופפות בציפורני על השולחן.
רחל מסתכלת עלי ואומרת משהו. נשענתי קדימה ואמרתי בקול רם: "מה?! לא שומעים כלום ברעש הזה" מחייכת היא מניעה את שפתיה, אני מקרבת את פלג גופי העליון כדי לשמוע.
מכה חזקה מלווה בכאב חד וחותך הולמת בגב שלי, קפצתי ממקומי.
צ ר ח ת י !
צריחה אחת, קצרה, מבוהלת, מסתכלת בבעלי בתחינה, חצי גופו נוטה לכיוון דודו משה, מקשיב ומחייך. נשמטתי חזרה לכסא, מייבבת.
"הגב! הגב! בכיתי, משהו קרה לי בגב"
הוא מסתובב במהירות, מסתכל עלי בתמיהה, ידו אוחזת בזרועי "מה קרה?" ומסתכל על הגב שלי, מזנק בבת אחת על רגליו ושואג: "היא פצועה, אילנה פצועה, הגב שלה מלא בדם!"
מאחורינו מוסטים כסאות ופוגעים, מכים בכסאות שלנו בכח. אנשים צועקים, גבר גבוה אוחז בכף ידו שארית שבורה ומשוננת מכוס בירה ליטר, שני גברים תופסים אותו ואוחזים בו בכוח משני צידיו, הוא משתולל ומתפתל, צועק, ומנסה לצאת מאחיזתם, מניף את ידו אחוה בשברים החדים כלפי גבר, גבו מופנה לגבי וצורח שוב בקול גס ועבה ספוג אלכוהול: "רצית לזיין את אשתי, אה?! אני אזיין אותך, עכשיו אני רוצח אותך, עכשיו. אתה מת!!"
הגבר דוחף את הכסאות ויוצא במהירות מביניהם, חתך גדול מכסה את פניו שטופות הדם, ממצחו לאורך פניו. מהומת אלוהים פורצת במקום, צרחות, צעקות, קללות, איומים. המוסיקה גוועת בבת אחת.
איציק מושך בזרועי "מהר, מהר, בואי, ניקח אותך לבית חולים, מהר, לפני שיהיה עוד באלגן" הוא מחבק מצמיד אותי אליו בחוזקה וגורר אותי החוצה. אני מבוהלת, מפסיקה לבכות ולנשום, רגליי כושלות, משהו מטריד נוזל לי לאורך הרגל השמאלית. אני נעצרת לרגע ומתכופפת להסתכל, השמלה נדבקת לעורי, ואני חשה רטיבות גדולה בגבי, דם מטפטף מהשמלה ולאורך רגלי נוזלים שלושה שובלי דם. איציק עוזר לי להתרומם ומושך גורר אותי במאמץ עד למכונית של דוד משה, שמגיע בריצה ונועץ את המפתח בדלת. הם מכניסים אותי בעדינות פנימה "אל תשעני על המשענת, אומר לי דוד משה, תשבי כפופה, בגלל הפצע" דוד משה נכנס למכונית ומניע אותה.
הפצוע יוצא בריצה מהמועדון, רץ לאופנוע גדול שעומד בצד, המטורף עם הכוס יוצא מהדלת בריצת אמוק, הכוס בידו, אחרי הפצוע. הפצוע מניע את האופנוע במהירות, לוחץ על הדוושה, ידיו מסתובבות על הכידון ובקול טרטור חזק דוהר ונעלם.
אנשים נוספים יוצאים אחרי המטורף עם הכוס. כשאיציק ודוד משה רואים אותו הם מתחילים להשתולל בעצמם. איציק יוצא מהמכונית, ושוב חוזר, מושך את מוט הברזל הגדול שמשמש כמנעול גיר ומתקדם בזעם לכיוון המטורף, דוד משה רץ לצידו. ממרחק איציק צועק בקול ניחר ובעצבים: "ראית מה עשית לאשתי, יה זבל? ראית מה עשית לה? אישה בהריון, יכולת להרוג אותה, מה זה החוסר אחריות הזה?, חותך אנשים, טינופת, אתה חושב שאני אעבור לך על זה בשתיקה?". חזי ומשה פורצים קדימה ותופסים את איציק, דוד משה המחומם צועק לעבר המטורף שמתחיל להתקדם לעברם בלי שום עכבות "יה בן זונה, יש לך מזל , האישה פצועה, אחרי בית חולים אני אחזור ואזיין אותך.." המטורף פורץ בריצת אמוק מחודשת הפעם לעברם, אני מתחילה לצרוח בתוך המכונית, הבנות מסתכלות המומות והולכות במהירות לעבר החיפושית "תרגעו, תפסיקו, אתם לא נורמלים! חייבים להביא אותה לבית חולים, היא מאבדת המון דם, עכשיו!" צווחת ידידה ורצה למכונית השניה. שלושה גברים רצים לעבר המטורף וחוסמים את דרכו, הוא מנסה לעקוף אותם והם עוצרים אותו בלפיתה. דוד משה ואיציק חוזרים בריצה למכונית, חזי נכנס ומתיישב לידי, דוד משה לוחץ בכל הכח על הדוושה ופורץ בנסיעה מטורפת כשארבעת דלתות המכונית פתוחות לרווחה.
בדרך אחרי שמעט נרגעתי מסתכל עלי חזי ואומר: "תראי לי את הגב, אני רוצה להסתכל על הפצע" אני מזיזה בזהירות את גופי שהוא יסתכל והוא אומר בקול מבוהל: "יוהו, אוי ואבוי, איציק, רואים את כל הבשר הלבן מבפנים" איציק מסתובב בזעם ואומר לו: "שתוק מטומטם, מה אתה מבהיל אותה, לא מספיק מה שעובר עליה?" אני יושבת בשקט, עדיין המומה.
בבית חולים "וולפסון" משכיבים אותי בזהירות על צדי הימני ומובילים אותי במיטה הנוסעת לאורך המסדרון לחדר מיון במהירות. רחל וידידה הולכים לצד המיטה, עיניהם מלאות צער ורחמים. אני בוהה במבטן, קפואה, הן מלטפות זאת זרועי. הן נעצרות בפתח חדר מיון.
רופא חיוור פנים ניגש אילי ללא אומר, מרים מספריים וגוזר את השמלה היפה שלי, במיוחד תפרתי אותה לאירוע, נוגע, בודק את הגב, אני קופצת כנשוכת נחש ממגעו. "תרגעי, הכל יהיה בסדר, אני מטפל בך עכשיו, אל תדאגי, את בידיים טובות. מה שמך?" אני אומרת לו. תיקי מופיעה ועומדת לידי, מסתכלת עלי, דמעות תלויות בעיניה "תרגעי תיקי, אני אומרת לה, יהיה בסדר, אל תבכי". היא פורצת בצחוק הסטרי ומתוח ואומרת: "סופרוומן עד הסוף, זו אילנה שאני אוהבת", הרופא מסלק אותה, "גברת, תחכי בחוץ בבקשה".
הרופא מעביר משהו לח וקר על גבי, אני חשה במחט דוקרת את בשרי. "אני הולך לתפור לך את הפצעים", אמר הרופא. "פצעים?, אני שואלת, יש כמה פצעים?", "יש שלושה, שני חתכים יחסית קטנים, אחד שלושה סנטימטר והשני שני סנטימטר בערך, ואחד גדול בגודל של שישה, שבעה סנטימטר. על הגדול תגידי 'ברכת הגומל'. יש לך מזל גדול גברת, נעצר סנטימטר מהלב שלך, עוד סנטימטר ולא היה לי את מי לתפור", "תגידי, הוא ממשיך, איך כל זה קרה?, מי פצע אותך?, בעלך?". "בעלי?!!! אני שואלת בתמיהה, מה פתאום בעלי?" ואני מתחילה ומספרת לו איך הכל התחיל ואיך קרה כשכאב חד קורע אותי מכאב ואני קופצת בזעזוע וצועקת "תירגעי גברת, תיכף זריקת ההרדמה המקומית שנתתי לך תתחיל להשפיע, אני מוכרח לתפור אותך עכשיו" וממשיך לדובב אותי "את בטוחה שזה לא בעלך? למה את מגנה עליו? את רוצה שזה יקרה לך עוד פעם, בפעם הבאה את עלולה למות" אני לא עונה לו, המחט חודרת שוב ושוב לבשרי ואני בוכה בשקט, מצמידה את הרגליים בכח ומאמצת את כל שרירי גופי, עד שהפסקתי להרגיש. פתאום מופיע לידי שוטר במדים "ערב טוב גברת" הוא אומר לי, "משטרה. יש לי כמה שאלות". זעם גאה בי, "מה פתאום אתה בא לשאול אותי? מי הזמין אותך? הרופא?. הוא חושב שבעלי פצע אותי, הוא לא מאמין למה שסיפרתי לו, במקום לשאול אותי, תיסע למועדון הזה בתחנת הדלק ותעצור את המטורף שפצע אותי, אותו תשאל שאלות, לא אותי". "בסדר גברת, בסדר, אני אעשה גם את זה, אחרי שאסיים לרשום דו"ח על כל מה שקרה, אני מבקש שתעני לי על השאלות"
כשסיים השוטר לשאול, יצא. קראתי לאחות וביקשתי שתקרא לבעלי. "תיכף הוא יבוא, השוטר מדבר איתו עכשיו" ענתה. לבסוף נכנס סוף סוף איציק, חיוור, התקרב אלי וליטף את זרועי "איך את מרגישה? כואב לך?" שאל. "לא, כבר לא, אני בסדר עכשיו, אני רוצה ללכת הביתה, וחוץ מזה הבייבי-סיטר בטח משתגעת והילדים, שתקתי לרגע קט, "איזה בילוי נפלא!!!".
