"היא ואני"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ששששששששששש....

שלא תשמע.

 

 

בעצם, למה אני מתאמצת. אני יודעת, מה שלא אעשה היא יודעת. שום דבר אי-אפשר להסתיר ממנה.

 

'למה היא לא הולכת קצת לנוח, לעזאזל?'

אני רוצה לבקש ממנה, לומר לה 'אולי תלכי קצת לנוח, לישון'

'לא, אני אומרת בחרטה לעצמי, בעצם מה פתאום להציע לה משהו שעלול לגרום לה לנזק'.

 

 

לפעמים, כבר נמאס לי לשמוע אותה מדברת אילי.

כל הזמן מדברת ומדברת, ממש מברברת ולא מפסיקה. יועצת עיצות, נותנת דוגמאות, מזכירה אמרות, מעלה תובנות, וגם לא שוכחת להעלות סיטואציות מהעבר. שוב ושוב מבקשת שאהיה קשובה, שאנסה להבין על מה היא מדברת. היא מכירה ויודעת אותי היטב, מלפני ולפנים, את כל מסלול החיים, את האהבות ואת הכעסים, את האכזבות ואת הכאבים, את הציפיות ואת הלבטים. היא עברה את זה איתי ביחד, מאז ומתמיד היינו מחוברות אחת לשניה.

 

"תתרכזי, אומרת לי בשקט, בקול רך וסבלני, תקשיבי לי!"

"די, תרגעי, אני משתוקקת לומר לה, בסופו של דבר אני אקלוט ואפנים את כל מה שאת אומרת לי" אבל במקום זה אני שותקת.

"את הרי יודעת, היא ממשיכה, יודעת בדיוק מה את צריכה"

"מה אני צריכה?", אני מתממת, היא הרי כבר אמרה את זה מאות פעמים.

"את יודעת. יודעת שבחיים אין תשובות ודאיות, אך יש כמה וכמה ברירות. אל תתני לפחד להשתלט לך על המחשבות, תשתמשי בפתרונות, הם נמצאים אצלך, בתוכך. אם תפעילי קצת שיקול דעת, אם תפסיקי להתפלא למה ואיך הכל אצלך קורה. אם תפסיקי ליילל על מר גורלך, תראי, בסוף תגיעי לתובנה הנכונה, כי מי מלבדך, תגידי לי מי, יכול לעזור לעצמך".

"אני מבינה, אני אומרת לה בפעם המי יודע מה, אני מבינה, אני קשובה, אני שומעת" והיא ממשיכה...

 

ברור לי שהיא הרבה יותר חכמה ממני, כל הידע שרכשה, כל מה שראתה, כל מה שחוותה, כמה שלא אנסה, לי זה לא יהיה, לעולם. לפעמים אני מרגישה שהיא ממש ישישה.

 

למרות שהיא מעצבנת אותי, אני בכלל לא כועסת עליה, אולי רק קצת. מעולם לא הרמתי את קולי עליה והשתדלתי לא להפגין את כעסי, אלא שאני בטוחה, היא יודעת ומרגישה.

היא כל כך חשובה לי, לא רוצה ולא יכולה להכאיב ולפגוע בה במתכוון, איך אוכל כשהיא בשבילי הכל. כל כך מיוחדת, רגישה וענוגה, ומלאת רצון ואהבה. לא לכל אחד יש את היכולת והנסיון, והיא איננה מפסיקה לנסות.

כמה פעמים בכיתי עבורה.

אוהבת אותה. לעולם לא אוכל לוותר עליה, לא אוכל לחיות בלעדיה. בשבילי היא הכל. היא החיים, הנשימה, הרוח. בלעדיה לא אוכל לנוע. אהיה משותקת מכל בחינה. אהיה עלובה, עזובה, נטושה, מחוקה, סתם כלי ריק, מאומה.

 

לפעמים כשהיא מדברת אילי אני מהנהנת בהסכמה. לעיתים אומרת לה: "די! מספיק כבר לבלבל לי את המוח. נו אז מה אם את מכירה אותי יותר מכל אחד, תני קצת מנוחה. את לא ממש עוזרת לי, ולפעמים אני אפילו מתבלבלת מרוב שאת מדברת. הסברתי לך, פעם אחר פעם, שגם אני יודעת לא מעט. בתיאוריה הכל נשמע קל!"

היא שותקת ואינה מגיבה.

"למה את לא מבינה?, אני שואלת ומשתדלת לדבר באופן רגוע, לך קל לדבר, מהמקום שאת נמצאת".

אני מאד רוצה להקשיב לה, ואני יודעת שהיא בודאי צודקת, יודעת על מה היא מדברת ולמה, לא ייתכן אחרת. אם אצליח לעשות כדבריה, אני יודעת שלשתינו יהיה טוב. בטח קשה לה, כל הזמן להיות בחברתי, זה ממש לא קל. כל הזמן מצוברחת, עצובה. בטח גם לה כבר נמאס ממני, בטח התעייפה.

 

 

היא זו אני ואני זו היא!

הנשמה שלי,

נ ש מ ת י .

 

 

 

 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.