ב"ה
זה קרה בסוף הקיץ, שום דבר לא הכין אותי למה שקרה. ישבתי בנחת במרפסת המקורה. השמש ליטפה בחמימות את עצי ההדר, עוד כמה חודשים ופירות יבשילו. התפוזים הקלמנטינות ואפילו ה
הפומלו sweet שנקנה במיוחד. היו בגינה עוד עצים מלבלבים, עץ תפוח , מנגו וכמובן זית שקד ותאנה.
הקפתי במבט את הגינה על עציה הפרחים ושיחי הגדר שחצצו ביני לבין שכניי, האויר היה מבושם קלות . "אלישבע" נשמע קולו של יהודה מהסלון. יהודה זה בעלי למי שאינו יודע, גבר מיוחד. טוב נו מה תגיד אישה על בעלה, בימינו אלו. הימים ההם שבהם נשים וגברים התקטטו בניהם כמו ...תבחרו אתם..כן כמו
מתקוטטים מקצועיים בלויית עורכי דין שליבו יצרים על מנת לגבות עמלות שמנות, ובכן באמת הימים הללו היו כל כך רחוקים. היו עוד דברים רבים שאינם יותר , עליהם אולי עוד אספר בהמשך. "כן יהודה" השבתי לבעלי בקול שמח, הצמחיה הזו עושה לי טוב, "כן" . יהודה קרב אלי מסלון הבית כשהוא לבוש בבגד האהוב עליו, בגיל שישים עדיין לבש מכנסים בעלות גזרה צעירה למראה. זה לא שהוא, הכוונה בעלי התיימר להיות מה שהוא לא, הרי לא היה צעיר בגילו, אבל משהו בו נותר , קוראים לזה, נשאר צעיר ברוחו. "אלישבע", הוא רכן לעברי והקיף אותי בזרועתיו, מדביק נשיקה חמה על לחיי, "היי יהודה" שאלתי מופתעת, זה שהוא אוהב אותי ידעתי בוודאות, אבל מה ככה בלי שום כלום. "מה קורה" ? שאלתי וניפנתי אליו מלטפת את לחיו ואת עיניו. "בואי נרקוד" , הציע סתם ככה, "לא צריך משהו במיוחד בשביל זה" . קמתי מהכורסא המפנקת שריתקה אותי אליה ויצאנו במחול בעלי ואני, המוסיקה כבר היתה אצלינו, בינינו. "היום אני מפנק אותך" אמר ברוך ובחיוך שאומר הפתעות, צפי להפתעות. פני נהרו כפני כלה או נערה שלראשונה פגשה את האיש שלה.
זמזום הפעמון העיר אותנו מתחושת השלוה והאהבה שאפפה אותנו, "הניחי" אמר יהודה, "אף אחד לא צריך לדעת שאנחנו בבית" , הסכמתי עמו, ההפוגה שלקחנו לנו מהמולת החיים התאימה לשנינו. הזמזום לא פסק, "מישהו יודע שאנחנו בבית" אמרתי ליהודה, "אני אפתח אולי זה משהו חשוב" . ניגשתי אל דלת ביתי והצצתי בעינית הדוור עמד בפתח הבית, עמידתו אומרת עיקשות והתמדה. בידו החזיק מכתב רשום שיועד לנו ליהודה ולי. "גברת אביה" שאל בקול תמה על העיכוב בפתיחת הדלת, "כן" אמרתי וסקרתי אותו, הוא הגיש לי את המכתב וביקש את חתימתי. חזרתי למרפסת, יהודה כבר התמקם בכורסאת הפינוקים, שואף אל קרבו את יפי העצים וניחוח הפרחים.
"מכתב... מכתב משאולי" אמרתי עוד לפני ששאל, פתחתי את המכתב והגשתי ליהודה שיקרא ויקריא גם לי. " אבא ואמא יקרים" פתח את מכתבו, "הרבה זמן שלא כתבתי אליכם ואני מה זה מצטער על כך. הגענו יוכי אורי סמדר ואני לפני שבוע לטיבט. עדיין לא התארגנו ממש כאן וחייב לציין שיוכי שאלה אותי אם כבר כתבתי אליכם, אז הנה עכשיו אני כותב אליכם. אמא אני חייב לספר משהו, אני יודע שאת לא במיוחד מחבבת את יוכי, אבל את ואבא יודעים עד כמה אני אוהב אותה. אתמול התחתנו בטקס אזרחי, בעצם כמעט אזרחי קידשתי אותה לפני אורי וסמדר ועוד כמה כפריים מכאן. לא היתה לי טבעת בשבילה אז מצאתי משהו בשבילי הוא סמלי. לקחתי חבל דק עשיתי לולאה וכן ככה קידשתי אותה. לא יודע אם זה נקרא לקדש אבל אמא אל תכעסי" ... יהודה פסק מלקרוא האט ובהה במכתב, את יוכי בהחלט חיבב בניגוד לאלישבע, אבל להנשא כך, עם חוט בצורת לולאה. זה לקדש אשה? הוא לא אמר מילה והמשיך לקרוא, " נשאר קרוב לחודשיים בטיבט, יש לנו תכניות, אמא לא אוכל לספר עכשיו על התכניות הללו, שלא תדאגי יותר מידי. עכשיו אני נשוי ויש לי אחריות גם כלפיכם וגם כלפי יוכי, ואולי גם....אל תדאגו אכתוב בהמשך. באהבה שאולי"...יהודה עדיין החזיק במכתב כאשר אינו יודע כיצד לעכל את נישואי בנו יחידו. "מה קורה לילד הזה"? שאלתי בקול חנוק, "כל הנסיעות הללו לכל העולם, וגם הנישואים האלו, תגיד יהודה אתה חושב שהנישואים האלה בכלל תופסים"? קולי הולך ונאלם "לא יודע..לא יודע אלישבע. זה הבן שלנו וזו הבחירה שלו" "חייבים לשאול אם הנישואין האלה תופסים, ואולי שאולי לא נשוי, מה זה לקדש מישהי בחוט"? התעקשתי וחשתי כיצד גיווי מתקשח יהודה חייך אלי ושאל "ומה קושר אותי אליך אהובתי"? "דיי יהודה זה עניין רציני, כמה ילדים יש לנו כבר, היוכי הזו, מה אני אעשה שאין בי אמפטיה אליה "? "ומה הוא נשוי לא נשוי"? וכך יהודה ממשיך בשלו " ואלי יקירתי מה מצב האמפטיה"? כמעט התחלתי לכעוס כשנזכרתי שכבר חלפו הימים ההם עם הכעס והמדון. עדיין לא חלפו לחלוטין אך במרוצת השנים התפוגגו כמעט כליל. חייכתי אל יהודה חיוך קטן ועדיין סרבני, והתפללתי עבור שאולי. והתפללתי שיהיה טוב וש...יבוא היום שאסבול את היוכי הזו. הימים חלפו, שאולי חזר ארצה עם יוכי והותיר את נישואיון כפי שהם. היי אמרתי יום אחד לעצמי כששוב נסובה מחשבתי על נישואיו התמוהים של בני האמת שבתוך תוכי לא ממש נרגעתי, מדוע את מקבעת את הטינה הישנה ליוכיי. מה את נעשיתי מהאמהות הללו שמקנאות לבנם יחידם. לשאולי יש את יוכי שלו ואת אמא שלו אהבי אותו ולא משנה כל היתר, לא ממש לא משנה אבל תהי עבורו אמא אוהבת. מה הוא כבר מחפש מהוריו? לך יש יהודה שאותו הרי לא תחליפי במליון יהלומים ורכוש. " יהודה" קראתי יום אחד בשיבתי בכורסת הפינוקים, יהודה חייכני כתמיד ופניו מאירות קרב אלי וגחן לעברי, "יהודה שלי אני אוהבת אותך" "שאולי ואתה אתם האוצרות שלי", אמרתי ונשקתי לו נושמת אותו אל קרבי.
