רבקה

בוקר קריר.

ערפלים.

הבל מקפיא נפלט אל העולם הקר.

קרום דק מתפשט על גבי הנחל העכור.

משקף בעמימות שמים כחולים ושמש חדל אישים

מחייך בצחוק קפוא. שמחה לאיד.

עומדת לה בצד נערה.

כמו מסיפור אחר.

כומתה של צמר אדומה חובשת לראשה.

נראית בת תשע-עשרה, לא יותר.

“שלום"

שיניים בולטות אלי חושפת.

"מה שמך?”

“רבקה"

מוזר, שם קצת מיושן. לשתי הסבתות שלי קראו רבקה, אבל כיום פחות נפוץ. אולי חוזרים שוב לשמות הישנים, מה אני יודע?

“הלכת לאיבוד? את צריכה משהו?” אני שואל.

“אבדת! ולא. מה אתך?” היא מתקנת.

“אני מכאן! אני צריך ללכת לעבודה, אז תסלחי לי.”

קצת חוצפנית, הרהרתי ופניתי לדרכי.

“חכה רגע! אתה מכיר את תו.”

“למה את שואלת?” חקרתי בחשד. לא יתכן שעוד מישהו נושא את שמי במקום שכוח אל זה.

“רק רציתי להגיד שלום!”

קפאתי על מקומי.

הבטתי פעור פה.

לא יכלתי להאמין למראה עיניי.

“לא יכולתי,” שמעתי אותה מתקנת את מחשבותיי.

“אבל את...”

“אני יודעת, זה לא הגיוני. אבל עובדה!”

“אבל את נערה!?”

“בחרתי בגיל תשע-עשרה.”

“אפשר לבחור?”

“איזה שאלה סכלה!”

“ומה זה השיניים הבולטות?”

“זה השיניים האמתיות שלי, לפני התותבות.”

“אי-אפשר לבחור שיניים ישרות?”

“הכל אפשרי, אבל בדרך-כלל בוחרים באמת.”

“למה בחרת גיל תשעה-עשרה? זה לפני שבאתי לחייך! זה אפילו לפני שאימי נולדה! כאילו את רוצה למחוק הכל."

“בגיל תשע-עשרה הייתי מאושרת. לפני שאימי חלתה. זה הגיל שהכי מתאים לי כרגע. בעיקר שילדי עדיין לא הגיעו עד הלום.”

“אני הוזה! זה רק חלום! לא יתכן, היי שלום" שמעתי את עצמי פולט חרוזים מטופשים והדמות החלה להימוג בערפל הנחל.

“חכי רק רגע! מה שלום סבא?”

“הוא בסדר, אל תדאג," שמעתי קול רפה.

“אוקי מאמין רק אל תלכי. עוד שתי שניות! עוד כמה שאלות.”

“מה אתה רוצה עכשיו?”

“מה שלום סבתא רבקה?”

“מתה! מה יכול להיות?”

“נפגשתן?”

“אנחנו לא בקשר!”

“למה לא?”

“זה באמת מה שאתה רוצה לדעת?”

“לא, רציתי לדעת איך זה שם? טוב לך?”

“מתרגלים לאט לאט. הייתי מוכנה ללכת כבר הרבה זמן. כאשר סבא נפטר, ניסיתי לשים קץ לחיי בדרכים שונות. הרעלתי את עצמי, הרעבתי את עצמי. דבר לא עזר. הזקנה הייתה קשה. בדידות. הגוף בוגד. כואב. מה הטעם בחיים של סבל? כל-כך חלמתי על הרגע והוא בושש לבוא. החיים היו חזקים ממנו. חזקים ממני. נשארתי כאן כנגד רצוני. כבר חששתי שאחיה לנצח, ואז הוא בא. לפתע הבנתי שאיני מוכנה כלל. הבנתי שכל שנייה היא מתנה. אומנם זכיתי לראות נינים, אך מה עם בני נינים? לא רציתי למות! ניסיתי לאכול בריא. להתעמל. לסחוט עוד שנייה מהגוף הרפה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. שמונים ושבע שנים שרת אותי וזה היה הזמן ללכת.” אמרה והביטה אלי בעיניה החומות והיפות. נערה תמירה ונאה, שיער קצר. כומתה אדומה כדם מכסה את ראשה בכפור העז.

“אבל מה את עושה כל הזמן?”

“עושה? לעשות סיימתי! זה כמו לצפות בסרט. דמיון מעורב בזיכרונות. ככל שהחיים מלאים יותר יש יותר ממה לבחור. “

“ומה עושה תינוק?”

“כנראה שהדמיון מפצה על מחסור בזיכרון. לא הכל הבנתי. בעצם כלום.”

“יש גלגול נשמות?”

“תכף תשאל אם יש אלוהים! כל אחד מקבל את מה שמתאים לו!”

“מה שמגיע לו?”

“לא! מה שמתאים לו! מה לא מובן?”

מבולבל הבטתי בה. נערה בת תשע-עשרה. קצת מוזרה. כנראה שקפא לי המוח בגלל הקור. מישהו חומד לצון.

“מה רצית לומר לי?” שאלתי בהיסוס.

“אל תישכח לספר עלי, לילדיך, ולנכדך, שיכירו אותי!”

למה זה כל-כך חשוב כמעט שאלתי, וחששתי שקראה מחשבותיי.

גופי רעד.

חש את התשובה.

© כל הזכויות שמורות