אלואט ניצבה דוממת,בעיניה נקוו דמעות,מסביב השמים האפורים,
קודרים,אף הם הזילו דמעתם מעת לעת,
הכומר שניצב למרגלות הקבר,מלמל דברי קודש סתומים,
לא מובנים, אולי אפילו לו, הזקנים שעמדו מסביב,הנידו ראש בעצב,
היו מבינהם שהכירו את אלפרדו היטב, והיו כאלה שלא הכירוהו כלל
וסתם מתוך מחווה, ואולי שעמום וחוסר מעש,
הטריחו את עצמם לבית הקברות הקטן שבכפר, ואולי מתוך תקווה
לזכות בלגימה ממלאי השנאפס הפרטי של הכומר.
אלואט נזכרה בעצב,בפגישתם הראשונה,
וכמה הצטערה עתה, שלא נפגשו עוד קודם...
נערה צנומה,חיוורת ודקיקת גו,היססה בכניסה לקונסבטוריון,
בידה החזיקה מזוודת קרטון קטנה,פשוטה, שארזה דודתה,
אצלה התגוררה וגדלה מאז נספו הוריה באסון שפקד את האזור.
"שמך ?" שאל קול קר ונוקשה מתוך האפילה שבאולם,
אלואט ענתה כמעט בלחש,מליטה בידה על אורות הבימה
המסנוורים,
"טוב,תראי לנו מה את יודעת" נבח הקול מן החשיכה
אלואט ניגשה לפסנתרן,ונתנה בידו דפי תוים, הלה הביט בהם וחייך
זו הייתה אחת המנגינות שאהב, ולא נזקק כלל לתווים,
במבט אוהד הביט בה, וסימן לה להתחיל, אגב הקשה קלילה
על הקלידים.
אלואט בתנועות חפוזות הסירה את מלבושה העליון,חלצה את
נעליה, ונותרה בבגד גוף ויחפה.
בטחונה העצמי חזר אליה שהחלה בתנועות ריקוד חינניות,כמו
שתמיד אהבה, האדמומית שבה ללחייה החיוורות, גופה הצנום
היה כמעט שקוף בדקיקותו, אבל הריקוד שבה את לב הבוחנים,
שלא שמו לב כלל שהחמש דקות חלפו מזמן, ורק שהפסנתרן
כחכח בגרונו,שהוא חוזר פעם שלישית על הקטע,
נזכרו בעצם העניין.
"טוב,אלואט,בינתיים התקבלת, תבואי לחזרה בשבוע הבא,ונקבע
לך תפקיד בבלט,רק תזכרי לבוא עם נעלי הריקוד שלך, פה אצלנו
הרקדניות לא יחפות !"
אלואט,רועדת מהתרגשות,נטלה את בגדיה וחמקה בבישנות החוצה,
בצאתה, נתקלה לפתע באיש זקן שאמר לה
"הצצתי, וראיתי רקדנית מופלאה, עם עתיד גדול, ותאמיני לי אני
יודע"
"אגב שמי אלפרדו" אמר הזקן ,ונתן בידה מין פתק,כמעין כרטיס ביקור,
היה כתוב עליו : אלפרדו- ייצור נעלי בלט, וכן הכתובת.
עודו הוא מדבר,ומפתח הקונסבטוריון הגיחו האדונים, הביטו
באלפרדו בהתנשאות ובמיאוס,ואמרו בינהם :
"יש אנשים,בעיקר זקנים, שנדבקים כמו עלוקות, ולא מבינים שכבר
עבר זמנם מן העולם"
אלואט הציצה בפתק שבידה, ואמרה בדיבורה החרישי :
"דווקא אני רוצה שתייצר לי נעליים, אבל אין לי במה לשלם לך"
"אל דאגה ילדתי,תשלמי לי מהשכר שתקבלי,שתיהי מפורסמת,
בינתיים,בואי אלי שאמדוד את כף רגלך".
פסעו הם כך בנחת,בשולי הדרך, מתעלמים מהדיליזג'נסים החולפים
בצריחת הצופרים, עד שהגיעו לכפרו של אלפרדו.
האטלייה ( חנות- בית מלאכה ) הייתה קטנה ,זעירה, ומעוררת רחמים
ממש מאורת עכברים,
אבל הייתה בה מין אווירה שלווה ורגועה, אלואט חשה בה מייד,
"מה זה ?" שאלה והצביעה לעבר מיטה בפינת החדר
" אה" ענה אלפרדו,"שם אני ישן, כן, פה זה גם ביתי"
ניגשה למין ארגז קרח ששימש כמקרר,והיה ריק,ריק לגמרי,
ואז נזכרה, ושלפה ממזוודתה כריך,ובצעה אותו לשניים,
"בוא" אמרה בחיוך "אני מזמינה אותך לארוחה".
וכך התידדו השניים ,שכמעט מידי יום מגיעה אלואט למאורה של
אלפרדו,סלסלת מזון בידה ,ואגב ארוחה נהנתה לשמוע מפי אלפרדו
סיפורים נפלאים אודות בלרינות שהיו וחלפו בימי חייו.
הגיע מועד החזרות,ואלפרדו עדיין לא סיים, אך נתן בידה זוג נעלי
ריקוד ישנות, והשביעה, לחזור ולקחת את שלה, אלו החדשות
ערב הפרמיירה- ערב הבכורה.
בחזרות שהיו, התברר שאף אחת מהחינניות לא הגיעו ביופי תנועתן
לזו של אלואט,ובהחלטה של פה אחד נקבעה היא להיות
הפרימה בלרינה-רקדנית ראשית.
ערב הופעת הבכורה,הגיעה אלואט,נחפזת למאורתו של אלפרדו,
האפילה בפנים הייתה מוחלטת, ביד רועדת הדליקה עששית,
והביטה סביבה,
אלפרדו שכב במיטתו,גונח ומשתעל, מגפת השחפת לא פסחה עליו,
בשארית כוחו נפנה אליה,והצביע לעבר הדלפק,
שם ניצב לו זוג נעלי ריקוד מדהימות, ורודות ורקומות בחוטי זהב,
גזרתן עדינה ושובת לב,
אלואט לא טרחה למדוד, ניגשה לאלפרדו, נישקה אותו, והבטיחה מייד
לאחר הפרמיירה לחזור ולטפל בו.
האולם התמלא בכל המי ומי בחברה הגבוהה, שבאו לערב הפרמיירה,
הנגנים בכיוון אחרון של כלים ישבו במתח,
והנה ניתן האות והחל מופע הבלט.
כבר בצעדים הראשונים,חשה אלואט,תחושה מוזרה מהנעליים,
לא שהן לחצו,להיפך, היא לא חשה בהן כלל !
אבל, הן גרמו לה לרחף !
פשוטו כמשמעו,
כל צעד, כל ניתור, הקהל היה המום, ומידי פעם נתן מבט בוהה מעל
הבמה, ותר אחר חוטים סמויים שלא היו כמובן.
אלואט ריחפה כאילו בלגלוג על חוקי המשיכה, כל צעד חצתה את הבמה
ברחיפה חיננית,כל ניתור ,יפה ושובה עין כמו עפרוני עליז,
ואכן עפרוני היה שמה (אלואט -בצרפתית עפרוני).
הרקדניות והרקדנים סביבה נראו כדחלילים אומללים שנעו בכבדות,
כל תנועותיה של אלואט,התאימו להפליא לנגינה של התזמורת,
והקהל ישב מוקסם ומהופנט !
בהבזק של מחשבה ,שחלפה בראשה,הבינה,
שהאנרגיה הגורמת לה לרחף, אין ולא יכול להיות אלא
האהבה שנטמנה אגב יצירה בכשרון מופלא של נעלי הריקוד
ואיזה קסם נטמן עי אלפרדו היקר
המחשבה עליו העבירה בה רעד,אבל לנוכח הקהל התעשתה
עד לסוף המופע, שהיא עצמה היתה מופתעת מביצועיה שלה
לבסוף, נעמדה מול הקהל וקדה קידה עמוקה.
לרגע השתררה דממה של הלם,
ואז פרצו הכל במחיאות כפיים סוערות שהרעידו את אמות הסיפים,
המבקרים והעתונאים נהרו החוצה ואצו לדווח על הסנסציה,
קברניטי הבלט סוככו על אלואט מפני ההמון והגניבו אותה בדלת
סתרים, למלון מכובד בעיר, וכבר סגרו הופעות רבות קדימה.
מחאותיה של אלואט שהיא צריכה לבקר את אלפרדו הזקן,
כלל לא נשמעו בהמולה.
ערב רדף ערב,והקהל אהב אותה,עד כדי טירוף, עדת מעריצים
צבאה על פתח כל מלון בו שהתה.
היא לא הייתה רגע לבדה,מסביבה טרחו מלבישות,מאפרות
חדרניות, וכל מי שרק היה יכול להתקרב.
לאחר כמה חודשים, שחזרו מסיבוב הופעות בכל רחבי היבשת,
ניצבה מול הבמאי והמפיק,עתה כבר הייתה בעלת ביטחון,
וכמובן גם בעלת ממון,ותבעה ממנו בתוקף שיתן לה לנסוע לבקר
את אלפרדו.
הנהג פתח לה את דלת הלימוזינה מול האטלייה העלובה של
אלפרדו,ברם, הדלת הייתה סגורה ונעולה,
שכן סמוך התנדב להסביר שאלפרדו החולה אושפז בבית החולים
ממש ליד המיסיון פה בכפר.
בעוד הלימוזינה מתקרבת למיסיון, הבחינה אלואט בקבוצת זקנים
וכומר בראשם,במסע הלוויה,
עצרה את הנהג, פתחה חלון, ושאלה :
"סליחה, מי הנפטר ? "
ענה לה זקן מהחבורה :
"אה, לא מישהו חשוב, זה אחד שבזבז את כל החיים שלו
רק בשביל לייצר זוג אחד של נעלי ריקוד, נעלי בלט,
קראו לו אלפרדו"
חג שמח
מוטי אשכנזי
