כשאני פוקחת את העיניים

כשאני פוקחת את העיניים

האוויר שורף לי את החום של האישונים, האמת קשה מנשוא והעפעפיים כמו נסגרים מעצמם

אני לא יודעת למה נהייתי כזאת

למה אני מחפשת בכוח סיבות להיות עצובה.

 כן אני קונה את זה

כולנו מיוחדים

כל כך מיוחדים שזה כבר לא מיוחד להיות מיוחד.

משום מה אני מנסה להתערבב ואני עומדת להיבלע.

האם ליצור וזהו זה מספיק? מהו אמן?מהי יצירה? ללא קהל, ללא הכרה ללא התגובה.

מצחיק

זקוקה לתגובות ומפחדת מהן יותר מכל.

מחפשת תשובות בחוץ

לבעיה הגדולה שבפנים

יודעת שהכל יבוא, כל דבר בזמנו אני תמיד אומרת לכולם

סתם נמאס לי לחכות שהגוש הזה יחליק סוף סוף במורד הגרון.

מתי כבר אצא לאוורר את המפרשים, אולי קצת אשכח מהפחד ומהחשש אולי אתן לכוח ולעוצמה שבי להשתלט על הגוף,אולי אלמד לפרוש כנפיים כבר.

אולי אכתוב את כל מה שרצתי וארצה ( ואולי אף אומר) אולי אצייר את כל מה שראיתי ודמיינתי אולי אנגן את כל מה ששמעתי ואף משהו משלי.

אולי ארקוד במחול מטורף את כל האנרגיה הנוראית הזו החוצה.

אולי אסתכל פנימה?

כואב לי לנסח את זה . העיניים שלי מתמלאות דמעות

היא נשארה כדי שיהיה לי עולם יפה.

בועה גדולה ורשת בטחון ענקית.זה כל כך נורא כי היא הצליחה.

אני נופלת ונופלת לתוך הרשת הזו שלה והנפילה לא כואבת לי בכלל

לא בהשוואה למגע הצורב של רשת הביטחון שלה על עורי

כאב אגוצנטרי של הכרה

הסבל שלה השתלם

הינה אילונה, יפה, חכמה, מוכשרת.

כמה שהיא משתדלת לספק את כל הכאב של אמא,

לא מבקשת יותר מידי,מתפשרת על רצונות, מוותרת על חלומות, מסננת את המילים שגם ככה לא יוצאות לה מהפה.

כשאני פוקחת את העיניים

כשאני רואה כמה טוב יש כאן מסביב

החום של העיניים עולה באש

אני פותחת את הפה לצעוק

אבל הנוזלים מתאדים מגופי

ואני לא יכולה שלא להרגיש

מאוד קטנה בכל זה.

 אני לא יודעת עד כמה זה סיפור אבל הייתי חייבת.

לילה טוב.