שקיעה

השמיים מעל לים

ואני סגורה בתוך עצמי

רוצה להיפתח

השמיים אודמים באור שקיעה

ואני – איכה?

ואיפה הזריחה?

דימדומים

שמיים

בריחה

עיניים

ודמעה,

תכול של ים

עצב ישן

ומתיקות רכה

שמתגנבת בשקט

מחרישה,

ורוח קרירה

של ים

והר

מתמזגת,

והצבעים הופכים עורם

משיממה

לאהבה

של ירוק

צהוב

אדום

תכול

של ים

ושמיים

ושמש בשקיעה,

של מה שחשוב באמת באדמה

ובים

ובשמיים

ובנשמה

ובעיניים

שהם המָראָה.

והצבעים מתחלפים לאיטם

אל מול עיניי

ושחור אפרפר,

כבר לא לבד

רק יופי

והוד

והדר

ושתיקה שקטה.

מנסה לקלוט עוד שביב אחרון

מהיִפעה

לפני שתשקע אל המחר

אל האור

אל המוכר

שבי

שבה

שבעולם.

פורסת ידיים

לחבק

את המראֶה

שהולך ונעלם

מנסה

לנצור אותו בתוכי

לזמנים אחרים

קשים אולי

בודדים אולי

רועשים

בתוכי.

השקיעה של היום

היא הזריחה של מחר,

מחזוריות?

ואולי מחר

כבר לא אפחד מהזריחה

לא אתחמק ממנה,

אולי

מחר

שהוא היום

שהם אחד

בלבבי.

אני חזקה

אני זורמת

אני איתנה כהר

עליו אני גרה

בו אני שוכנת

זורמת כמים ב-ים שמולי,

צבעונית כשמש

עוצמתה בי

השקיעה אך מאדירה אותה

אינה נגמרת

פורחת כל בוקר מחדש

ומתחזקת ככל שהיום נוקף

ונשארת חזקה אף בשקיעה

רק בצורה אחרת.

השמש היא אני

אחת אנו

הים הוא אני

אחד אנו

השמיים הם אני

אחד אנו,

כל הבריאה בי

אחת אני

ורבים.

שָלווה

חרדת קודש

חרדת שמיים

ועושר

שאין גבול לו,

ואז מופיע כוכב בשמיים.

מָעָבר

של זמָנָיִים.