הבלוג של גלקסיונר

אני תוהה לגבי שהותי בתחנת המעבר. מיהם האנשים שהשגיחו עלי שם? שהאכילו אותי ודאגו לי והרגיעו אותי בעת משבר. בהתחלה הסביר שומר החממה שאטואטה בסכנה, שעליי לחכות לה בשקט עד שתחזור. "עליך להיות סבלני," אמר לי, "אם אתה אוהב אותה, כמובן." כמעט נחנקתי! וודאי שאני אוהב אותה! מי אם לא אני יאהב אותה כך, האם לא ברור שאת חיי אקריב למענה? השומר חייך בסיפוק והניח יד כבדה על כתפי: "אם כך, תירגע, בחור צעיר, תירגע."  ובכל זאת מצב רוחי הלך והדרדר. השתוקקתי לאטואטה, נטרפתי למגע גופה בגופי, בחלומותיי הייתה אוספת אותי בזרועותיה ולוחשת אהבה. ואז היה החיפוש הגדול בחדרי, כשנופץ הצג, כשנגנב הדגם. הפגישה עם ליימא הצילה את שפיותי. התנחמתי בזרועותיה לשעה קצרה, קצרה מדי, ואחר כך התייסרתי ימים על בגידתי באטואטה. משום מה , הרגשתי את כעסה, את כאבה ואפילו ניהלתי איתה שיחה נוקבת במחשבותיי. נשבעתי לה שלא אוהב אחרת זולתה, שכל העניין עם ליימא הוא הורמונים ותשוקה, ואיתה, עם אטואטה, זה חיבור נפשות לעולם ועד. השיחות הללו עם אטואטה הפחידו אותי, הן היו כה אמיתיות שחשבתי שאולי קרה משהו למוחי, שהשתגעתי לגמרי. למחרת, בזמן שאכלתי, התיישב לידי השומר הצעיר. בדרך כלל הוא היה עומד ליד הפתח, משגיח על לובי בית הארחה ופתאום, לא רק שהתיישב אלא גם פתח עימי בשיחה על הא ועל דא. הוא שאל אותי על אהבתי הראשונה, על אמונתי הדתית, על רוחות ותקשור. וכששמע שאני מאמין בקשר מרחוק בין שני אנשים אוהבים, סיפר לי על המחקרים האחרונים בתחום גלי האלפא. הוא דיבר באופן כללי ומרומז אך הצליח להבהיר לי שהשיחות שלי עם אטואטה אמיתיות לגמרי ולא פרי דמיני המעורער. אני שפוי, תודה רבה על החסדים הקטנים.

זמן עבר בעצלתיים ומליימא לא שמעתי יותר. הייתי עסוק בלטייל בחממה, לאכול מזון בריא ולהמציא המצאות למיניהן. "מה אתה צריך את זה?" שאלה אטואטה והביעה שביעות רצון משעניתי לה שאינני יכול אחרת! זה הרי בא מתוכי, הרעיונות וההמצאות שלי. יום אחד הייתי כה שקוע בעבודתי שפספסתי את הטיול היומי ואת הארוחה. אבל מטפחיי לא הניחו לי. הארוחה הובאה לחדרי והשומר הצעיר הקפיד להישאר לצידי ווידא שאכלתי הכול. בהתחלה הרגשתי משועשע: כך הייתה סבתי מלעיטה אותי בדברי מאפה עת הסבתי לאכול לשולחנה. היא הייתה מספרת לי אגדות, שרה שירים, מבטיחה טיולים, רק שאסיים את לאכול. האמת, אהבתי מאוד את המאפים, התענגתי על כל נגיסה, אבל הכמויות שהוגשו לי היו תמיד מעל ומעבר ליכולתי לעכל.

אחר כך גבר בי הכעס: מה, אני ילד קטן? מה הלחץ הזה? מה הם רוצים ממני?

"שתהיה בריא!" לחשה לי אטואטה רגע לפני שנרדמתי.