חזרה ליצירות
סיפורים

הבלוג של גלקסיונר

גיטה אסנין | (12/01/2008 14:52) | 92 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
 בילדותי רציתי להיות רקדן. אני זוכר שהכרזתי על כך בגאווה רבה בכנס משפחתי כלשהו , אני זוכר את מבוכתם של קרוביי והנשיקה של סבתי. אימי החווירה משום מה ומיהרה להציע לי לגשת לשחק בהולוגרמה החדשה .
"דניאל," אמרה בהטעמה," לך לחדר." רציתי מאוד להשאר עם הגדולים, אבל היות וקראה לי בשמי המלא ולא קיצרה ל'דני', כרגיל, והיות ודבריה נאמרו בטון לא מוכר , מיהרתי להסתלק עם גביש הענבר למתקן ההולוגרמות . מאז כשנשאלתי "מה תרצה להיות כשתהייה גדול " הייתי עונה : "חוקר חלל." כולם היו נאנחים, מלטפים את ראשי ועוזבים אותי במנוחה לחלום בשקט על מקסם של אנשים מרחפים לצלילי מוזיקה, רוחצים בשלל צבעי וצורות הזרקורים.
 שנים רבות אחר כך אזרתי עוז ובקשתי מאימי שתרשום אותי לחוג בלט חללי. היא סרבה בנימוק שאין מי שיעשה איתי את כל הדרך לירח פעמיים בחודש, עניין של שעה וחצי כל כיוון.
"אז זה מה שרצית להיות - רקדן," אמרה בחיוך, "ואנחנו חשבנו שרצית שנקרא לך דן : רק דן אמרת וסבתא נעצבה, כי הסיומת 'אל' הייתה מאוד חשובה לה!"
הייתי  כבר ילד גדול, בן אחד עשרה בערך, והבנתי את חששותיה של אימי מנסיעות בחלל האינסופי, מקום בו נעלם בעלה אריאל, אבא שלי, קצת לפני שנולדתי.
בכל זה נזכרתי היום כשפסעתי יחף בחדרי. פסעתי אנה ואנה , שקוע במחשבותיי , בקושי מודע לקלילות צעדיי , עד שהניתורים נהיו גבוהים מפעם לפעם ופתאום... ראשי נחבט בתקרה! שפשפתי את פדחתי וחיכיתי בסבלנות שכוח המשיכה המזערי של תחנת המעבר יוריד אותי חזרה. זה לא קרה, כמובן. במאמץ רב גייסתי את כל הידע שלי בחוקי ניוטון וזחלתי, נאחז בצפרניים בקירות , חזרה לרצפה ולתוך נעלי המגנט המיוחדות.
משום מה , המצב של ריחוף שכה נהניתי ממנו בילדותי הפחיד אותי. ויותר מהפחד מחוסר המשקל הפחידה אותי המחשבה שאני, כנראה, הולך ומזדקן.
 
תגובות לבלוג 
המלאכית: יקירי, מה גרם לך לרצות להיות רקדן? אתה עדיין מצטער שלא הגשמת את החלום?
כל הזכויות שמורות לגיטה אסנין
 

תגובות

חזרה ליצירות