אני חושב שהייתי כבן חמש. סבתי האהובה העירה אותי מוקדם בבוקר וזרזה להתלבש: " אתה זוכר, היום אנחנו טסים לירח ל'פסטינע', תתלבש מהר!" זרזה אותי והלכה למטבח להכין שוקו אמיתי.
הדרך לירח , באותה תקופה, הייתה ארוכה ומייגעת: תחילה היינו מגיעים ברחפת פרטית למרכז איסוף ומשם, במטוס על-קולי לאתר השיגור. מאתר השיגור הוזנקו מעברות חלל מהירות לעבר הירח, טיסה של שעה לערך.
אני זוכר עד היום את ההתרגשות הרבה שהייתה מנת חלקי באותו יום. אני לא זוכר את כל הפרטים, אלא הבזקים של תמונות מהיום הנפלא שביליתי עם סבתי. אני זוכר, למשל, את הסוכרייה הענקית (בגודל כף ידי! ) בצבעי הזוהר הצפוני (כך הסבירה לי סבתי) שכרסמתי בזמן שהמתנו למעבורת. כל הפרצוף והידיים נהיו לי דביקים מהממתק הלא מוכר ואני התחלתי לשחק בלהדביק את האצבעות זו לזו ולפרצוף. צחקתי כשלא הצלחתי לנתק את האצבע מהלחי וסבתא, ששקעה, בינתיים, בהרהורים משל עצמה, הביטה בי במבט מופתע. חששתי שתנזוף בי, אך היא לא כעסה כלל, רק נאנחה, ואז חייכה וניגבה אותי עם פיסת בד דקה, לחה וריחנית. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי מקרוב 'מגבון לח' – כך קראה לו סבתי, אמצעי לשמירה על הגיינה אישית שהיה בשימוש נרחב מאוד בערך עד אמצע המאה העשרים ואחת .
אני זוכר שהקאתי במעבורת, שקיבלתי תרופה. אני זוכר את השחור המושלם שעטף אותנו, ואני זוכר את כדור הארץ, הוא היה כמו בתמונה שהייתה תלוי מעל מיטתי, אבל הרבה יותר גדול והרבה יותר יפה. ואני זוכר שהייתי בטוח שאמצא בין הכוכבים את החללית של אבא חוזרת אלינו מהמסע הארוך לגלקסיות אחרות. כל הטיסה ישבתי מול החלון הענק ושתקתי, לא סיפרתי על חיפושיי, כי פחדתי להעציב את סבתא.
ואני זוכר את תחושת חוסר המשקל, את הכיף בלרחף ולהתגלגל, את המשחק עם טיפות המים שפיזרתי סביבי כשהתייאשתי מלחפש את אבא.
ואחר כך היה ה'פסטינע': בתנאי כוח משיכה קטנים בהרבה מזה של כדור הארץ ריחפו הרקדנים על פני הזירה , כל קפיצה הזניקה אותם לגבהים עצומים והרקדניות עטויות בדי משי לבנים הסתחררו ביניהם כפרפרים עדינים וכל המופע טבל בשלל צבעים, לצלילי מוזיקה קלאסית ( באך, מוצרט, שטראוס... מניין הוצנחו גאונים אלה ? עם אילו ישויות היו בקשר טלפאטי? עד היום חידה הם).
ואני הקטן, מזנק איתם לגבהים, גומע בשלושה צעדים את המגרש רחב הידיים,ליבי פועם בחוזקה ואני חש שאני יכול לעשות הכול, ממש הכול, אפילו למצוא את אבא שלי שהלך לכבוש עולמות חדשים.
אחר כך הלכתי עם כל הילדים לחדר הריחופים. הסרנו את נעלי המגנט המיוחדות והשתחררנו מכוח המשיכה. בהתחלה שיחקנו בתופסת באולם הגדול שקירותיו, רצפתו ותקרתו מרופדים באלפי שלפוחיות אוויר מיוחדות ואחר כך רקדנו. תחושה החופש המוחלט, חוסר הדאגה, האמונה שהריקוד שהמצאתי הוא היפה ביותר. אז החלטתי שאני רוצה להיות רקדן. אבל אימא לא הסכימה שאטייל בחלל.
"זה מסוכן מדי," אמרה.
אני כותב את השורות האלה ומשחזר במוחי את היום הנפלא ההוא ופתאום , בנוסף למוסיקה וצבעים, עולים באפי ריחות מדהימים, אני חש שראשי סחרחר, אני מרחף, סימפוניית הריחות, היא מדהימה קשה לי לתאר את התחושה עצום מדהים זה מענג עד כאב, אטואטה , זו את המתעתעת בי? אטואטה,את איתי? אטואטה אטואטה אטואאאאאאאאאאאא.......
