העשן הכחול
היא פקחה את עיניה, תוהה היכן היא נמצאת ואיך בדיוק היא הגיעה. היא חשה את רצפת הבטון הקרירה כנגד לחיה הלוהטת. רישרוש נשמע וציוצים. לחרדתה הרגישה כיצד רגליים הולכות על גופה ושיניים ננעצות בבשרה. זעקה מקפיאת דם נפלטה מקרביה. זה לא היה המוות לו ייחלה במשך זמן כה רב, זה היה גיהנום. גרוע יותר מהאיום שבסיוטיה המבעיתים ביותר, להיאכל בעודה בחיים. היא ניסתה להזיז את גופה, אולם אבריה המשותקים סירבו להישמע לה. בכל כוחה ניסתה להזיז את ידה, כמעט שהצליחה אבל אפס כוחה. הרעל כבר חלחל עמוק מידיי ושיתק את שריריה. לו רק היה משתק גם את הכאב. החולדות נגסו בבשרה בתאווה הולכת וגוברת. היא ניסתה לצרוח שוב לעזרה, אולם הפעם לא נשמע כל קול רק נשיפה אחרונה.
הוא פקח את עיניו, תוהה היכן הוא נמצא ואיך בדיוק הוא הגיע. מנסה לשחזר את הזיכרון בראשו הכואב, מכה איומה פגעה בראשו, קול נפץ, העששית נשמטה מידו, והתנפצה בחוזקה. הוא איבד את שיווי משקלו, התגלגל במדרגות היורדות למרתף, ונחבט בחזקה בראשו. אור בוהק הבריק בעיניו ואחריו חשכת מוות. כמה זמן אני כבר שוכב כאן? שאל את עצמו. הוא חש בנוזל צמיג על פניו, טעם מתכתי מילא את פיו. הצחנה מילאה את נחיריו המדממים. מה בכלל חיפשתי במרתף הטחוב הזה? ניסה לשחזר קצה חוט, כמו מנסה להיזכר בחלום מתפוגג. נכנסתי לבית החשוך כדי למצוא דבר מאכל, הוא נזכר, לא אכלתי כבר שבוע לפחות. אפילו הפחים כבר לא מספקים תזונה. החולדות הקפואות בשלג כולן עור ועצמות. חשבתי שבבית הנטוש, אולי אמצא משהו. לפתע שמעתי רחשים מהמרתף. מצאתי עששית ליד הדלת. האור התחזק כאשר טלטלתי אותה ונחלש מאד כאשר עצרתי וניסיתי למקד אותו. פתחתי את הדלת למרתף, מנסה להבליח את העלטה הסמיכה. קרן האור הדלוחה הבהבה קלושות והאירה אלומות אבק צהבהב וקורי עכביש. החולדות התרוצצו בכל מקום. התחלתי לרדת בזהירות במדרגות, כאשר לפתע משהו הושלך לעבר פניי.
הוא מישש את פניו והרגיש את הדם הצמיג הקרוש למחצה. מספר חתכים צרבו את פניו וידיו. מישהו נמצא פה, הבריקה הידיעה במוחו. הם בטח קראו למשטרה, עלי להסתלק במהירות. ניסה לקום, בצעד כושל מנסה לאתר את היציאה מהמרתף החשוך. חושך מצרים סמיך, שאפשר לחוש אותו כמו שמיכה צמרירית. התקדם בזהירות בזחילה על ארבע, מגשש לפניו כדי שלא ייחבט שוב בפניו המדממים. ציוץ ורחש של מכרסמים נשמע מכל עבר. לפתע חש במשהו קשה, חבית עץ ריקה ככל הנראה. סיבים מהעץ שרטו את ידיו הפצועות. ניסה לגשש לעבר הקיר, ונתקל בעוד חבילה שרועה על הרצפה. צרור רך עטוף בבד, לפתע התחוורה לו הזוועה במלואה. גופת אדם, חמה עדיין, שכבה ללא ניע. זיכרון נישכח הופיע לנגד עיניו:
פותח את הדלת למקלט החשוך.
“אימא?”
“אימא!”
לאן היא נעלמה. היא לא בדירה. כבר חיפש בכל מקום אפשרי. אולי היא הלכה לשחק עם חברות והשאירה אותי כאן לבד? דווקא ביום שאני צריך אותה? לא יתכן! היא תמיד מקטרת שאין לה חברות ואפילו האחות שלה לא מבקרת אותה אף פעם, למרות שהיא גרה מרחק שתי דקות הליכה. ללכת גם היא יכולה. טוב אולי לא לשמוע, אבל ללכת? היא הולכת יופי! אני יודע שהיא בטח במקלט. פה היא תמיד מחביאה את היין שלה וחוגגת בין הרהיטים הישנים, מדמיינת שהיא בנשף מחולות באירופה של ילדותה. עם אבא, ואולי עם איזה מאהב נעורים אחר, שלא פגשתי. בעצם גם את אבא לא פגשתי. מוזר בכלל לקרוא לו אבא. הוא נרצח לפני שמלאו לו עשרים שנים כשעוד הייתי בבטן. אני עוד מעט בן עשרים. אני כמעט בגיל של אבא שלי, המחשבה המגוחכת העלתה בו גיחוך. הגיחוך העלה בו צחוק מתפרץ. אימא שתתבייש לה, בגילה המופלג לפנטז על ילדים. איזה שובבה זקנה. שוב תקף אותו צחוק מתפרץ בפיצוצים ושיהוקים. אימא מפנטזת על הבן שלה, איזה סוטה!
ניסה להעיר בפנס את החשיכה הסמיכה. העלטה אפשרה להבחין רק בסנטימטרים ספורים של אבק צהבהב. התקדם לאטו אך לא הבחין בכלום ואז מעד ונפל. לחרדתו גילה שגופת אמו, שהייתה עדין בחיים, שרועה על גבה בחוסר אונים. משותק מפחד הביט לתוך עיניה. “תעזור לי עמוס" היא אמרה ואיבדה את הכרתה. רץ משם, כל עוד נפשו בו, להזעיק עזרה, אבל עד שחזר, לא נותר אלא לקבוע את מותה.
עמוס מישש את גופת האישה הגוססת, וידע שלא יוכל לברוח, ולהשאירה למות. הוא ניסה למצוא את הפתח. זחל כאשר הוא גורר אותה אחריו. לבסוף נתקל בקיר. חש את הצבע המתקלף והסדקים העמוקים בבטון המתפורר. מה כבר חשבתי למצוא בחורבה הזו? הרהור חרטה וכעס עצמי תקף אותו. זו כנראה יד אלוהים שהנחתה אותי לכאן, אמר לעצמו, והמשיך לגרור את הגופה, לאורך הקיר המתפורר. ראשו בער מכאב. הוא עצר כדי להחזיר את נשימתו. חש את הדופק שלה נחלש. אולי הוא בכלל רק חש את הדופק של עצמו, והיא כבר מתה? התגנב הרהור ללבו. הוא שם את אוזנו על פיה ויכל עדין להרגיש הבל עדין מלווה בריח של מוות. עליי להנשים אותה! חשב בגועל. אם לא אעשה זאת מהר זה יהיה מאוחר מדיי! הוא רצה להקיא, רצה לברוח. רכן מעליה, מקרב את פיו אל פיה. אין ברירה!
הוא הצמיד את שפתיו אל שפתיה, וחש בטעם המר כלענה. הרעל הקטלני עבר אל גופו. הוא הנשים אותה מספר נשימות, וחש את שפתיהם נצמדות בתאווה. הרעב והחרדה כמו נטשו לרגע והוא הרגיש כיצד תשוקתו גוברת עליו. העלטה הסוגרת עליהם כיסתה אותם בשמיכה צמרית של אינטימיות בלתי צפויה. הוא גישש תחת בגדיה, ודימה שגופה מתעורר תחתיו. חש בחום גופה המעורטל נלחץ אל מבושיו, “את מכאיבה לי אימא!” “ש שקט!” חש בשרף דביק על גופו הקטן והעירום. “זה לא נעים לי דיי אימא מספיק!” “עמוסי אני כל הזמן עושה דברים שלא נעימים לי בשבילך. תהיה ילד טוב ותעשה לאימא קצת נעים חמודי.”
סיים לפרוק את יצריו ושב לגרור אותה לאורך הקיר. חש את כוחותיו עוזבים את גופו המרוקן והמדולדל. המרתף הזה עצום ממדים, הרהר לעצמו. אפשר היה לבנות פה אצטדיון כדורגל, הרהר במרירות. הרגיש כיצד, גופו הולך ונהיה כבד כאילו נוצק מבטון. המשיך וגרר את גופתה ההולכת ונהיית כבדה, בשארית כוחותיו. הצחנה ערפלה את חושיו, הרגיש את אבריו מתקשים כגלדים של קרח, החולדות החלו לכרסם בבשרו. למרות הזוועה, לא חש בכל כאב. "אני אציל אותך אימא אל תדאגי הכל יהיה בסדר!" הבטיח לה והמשיך למשוך, לזחול ולגרור. היא פקחה את עיניה, תוהה היכן היא נמצאת ואיך בדיוק היא הגיעה. ניגשה אליו וחבקה אותו. הוא פקח את עיניו, תוהה היכן הוא נמצא ואיך בדיוק הוא הגיע. הוא קם והתמזג לתוכה. הם צעדו יחד אל עבר האור הבוהק והמסתורי המבליח בעשן הכחול.
© כל הזכויות שמורות
