ציפור מתכת
שקט השתרר סביב. אפשר היה לחוש את המתח באוויר, בקצות האצבעות. כל המבטים הופנו לעבר הדלת הנפתחת, אף ציוץ לא נשמע, אפילו לא איוושה קלה שבקלות. אביו הופיע בפתח הדלת במלוא קומתו, מכופף את צווארו, כדי לא לפגוע במשקוף, נכנס ונעמד בפינה.
הוא כחכך בגרונו ואמר, כאשר הוא מתקשה לזהות את הצליל הבוקע מגרונו, "אני יכול להוציא בבקשה את בני מהשיעור?" העביר את משקלו מרגל לרגל, הרגיש כמו ילד שסרח, ביקש במבוכה רשות, להוציא את בנו משעור חשבון. מה כבר יכול להצדיק יציאה משיעור חשבון? המורה המפחידה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אפילו הרהור קל שבקלים, מבט בכיוון הלא נכון, היה נקלט ברדאר הרגיש שלה, ומביא על ראשך קיטון של רותחין, וצרחות מצלצלות אוזניים. היא הייתה גם המורה למוזיקה. כבר מהשיעור הראשון, היא הטילה את אימתה, על כל תלמידיה, עד שגם כאשר בגרו והיו לאנשים, עדיין רעדו בפניה. כולם פחדו ממנה ללא יוצא מהכלל. כך הוא עמד מולה, רועד כעלה נידף, אוזר את כל האומץ אשר בו ומבקש להוציא את בנו מהשיעור.
המורה הביטה בו בתדהמה, כיצד הוא מעז להפריע באמצע השיעור שלה, לחדור לקודש-הקודשים? לא יתכן! אולי קרה איזה אסון, או טרגדיה משפחתית? היא חככה בדעתה כיצד עליה להגיב. הפעם היחידה שניאותה לוותר על זמן שיעור, הייתה לרגל יום השואה. רבים מבני משפחתה איבדו בשואה. השואה הייתה הדבר היחיד שיכלה להעלות בדעתה, שקדושתו עולה על קדושת המתמטיקה או המוזיקה. האם כדאי לשאול לפשר הסיבה, או אולי מוטב להניח לו ליהנות מהספק? היא נתנה בו מבט חודר, שהקפיא את ליבו וחדר על לשד עצמותיו. פניו החווירו כסיד על פני הקירות הלבנים, אוזניו האדימו כעגבניות בשלות ואז הסגילו בגוון סלק עמוק.
הוא חש כאילו חזר לימי בית-הספר, והוא ניצב בפני המורה העומד להכותו בסרגל, על כי לא זקף את גבו כראוי. זיעה קפואה שטפה את גופו, רעד עבר בעצמותיו, והוא הרגיש את פניו בוערים כשריפה בשדה קוצים. הרעד הגובר בקולו, והעובדה שהעז להפריע לה באמצע השיעור, שכנעו אותה, שכפי הנראה, הדבר אינו סובל דיחוי, מוטב שתחרוג ממנהגה, ותעלים-עין, רק זו הפעם, ולא תשפיל אותו, מול בנו, ושאר חבריו לכיתה. היא סידרה את משקפיה הכסופים על קצה חוטמה, זקפה את גבה, ויישרה את חולצתה על גופה הכבד,
“בסדר אבל עליו להשלים את השיעור ואת שיעורי הבית עד מחר!” אמרה בקולה המאיים שהעביר רעד בכל הכיתה מקצה עד קצה, החלונות צלצלו בהדהוד מרטיט, כמו מבטיחים בשמו.
הילד הביט נדהם באביו. נדהם ומעריץ. כיצד העז לחדור למאורת הדרקון, נלחם במפלצת, עבר בלהבות גרונה, ואף יכל לה. רק בשארית רצונו הצליח לכבוש את חיוך הניצחון, שכבר היה מרוח בחלק הפנימי של לחייו, הנהן ללא מילים, סידר את ספריו, אסף את מחברותיו בזריזות לפני שתשנה את דעתה, ויצא החוצה בהליכה גאה וחזה נפוח, כאשר מבטי קינאה והערצה מלווים אותו מכל עבר, סומק קל של אושר טיפס ועלה במעלה צווארו.
רוח קלילה של בוקר נשבה בצמרות, החמה האירה שמים תכולים וצלולים. שלל קולות וריחות מילא את האוויר הטהור. אוויר קסום של ילדות. “לאן אנחנו הולכים אבא?” שאל בסקרנות מתפרצת, כאשר הם ירדו במדרגות בית-הספר.
“יש לי הפתעה בשבילך,” אמר האב כממתיק סוד. “רק תזדרז שנגיע בזמן!"
הם הלכו והלכו, האב לפנים בצעדיו הארוכים, והבן בניסיון נואש לשמור על הקצב, מדלג בצעדים קצרים ומהירים, עובר לריצה מפעם לפעם. עברו בינות הבתים של הקיבוץ, קיצרו את דרכם דרך דשאים מצהיבים, וגינות מטופחות יותר או פחות, עברו ליד הרפת, נשמו את ריחות הזבל הלח, מעורבים בריחות התערובת, הקש, החציר והתלתן שניתנו למאכל לפרות, ירדו בין אורוות הסוסים לבין בורות התחמיץ, שריחו החמצמץ-מתקתק, דגדג את אפו, וגרם לו לעיטוש מצלצל ומענג.
האב השתעל עמוקות, ירק לצד הדרך, והדליק סיגריה, תוך כדי הליכה, כאשר הוא יונק ממנה ומשתעל חליפות. עברו ויצאו משטח הקיבוץ, לעבר השדות המוריקים, הלכו דרך שבילי העפר, כאשר הם מעלים אבק נגבי ברגליהם, עד שלבסוף הגיעו לשטח פתוח ורחב-ידיים. האב ניגב את מצחו, השליך את הסגריה, וכיבה את הבדל בעקב נעלו השחורה, המכוסה אדמה בוצית, שהתייבשה והתקשתה עליה כציפוי קרמי.
הוא ניגש לקבוצה של כעשרה אנשים, שעמדו במקום. “הגענו.” אמר קצרות. הילד הביט משתומם סביבו, מנסה להבין, במה הדברים אמורים, מה כל כך חשוב, שהיה צורך להפסיד בגללו שיעור בחשבון? לא שהיה לו כל-כך אכפת, זמן עם אבא, תמיד היה יותר כיף משיעור חשבון. יותר כיף מהכול. אביו נהג לקחת אותו עמו, לעבודה בשדות, לאחר הלימודים, הם היו גוררים קווים ופותחים מים, להשקיית השדות. אחר-כך היו בודקים שהכול פועל כשורה, ולפעמים גם סתם מטיילים, קצת מדברים, אך בעיקר שותקים ונהנים אחד מחברתו של רעהו ומהטבע העוטף אותם. לעתים קרובות היו רואים ארנבות ,או צבאים, שהתרוצצו בשדות, ולפעמים אפילו שועלים או תנים. את הזמן עם אבא שלו, אהב והוקיר יותר מכול, אבל בעצם גם זמן לבד, היה יותר כיף מכל שיעור.
בעוד הוא מנסה להחליט אם לשאול שוב במה העניין, רעש מחריש אוזניים, החריד את הדממה המדברית, ענן לבן צהבהב מהיר כסופה התקרב לעברם וכיסה את העולם בשמיכה צמרירית של אבק מסמא. כאשר האבק מעט שקע, ניגלה לעיניהם, מטוס קל מדגם ססנה בצבעיי אדום-צהוב ולבן עם כתובת בצבע שחור. הפרופלור עדיין הסתובב ונשמע כמו צרעה צרחנית.
הוא הביט באביו בתדהמה, מוחו מסרב לקלוט את המשמעות, וליבו שכבר הבין במה הדברים אמורים, החל לפעום בחוזקה וחשב להתפרץ מתוך חזהו.
“מה דעתך לעשות סיבוב?” שאל האב ועיניו זורחות במשובה ילדותית.
הוא חש את ליבו פועם בחוזקה ומתפרץ כהר געש, כל תוכו הפך ללבה נוזלית, ורגליו הרגישו כמו שעווה מתמוססת.. זו הייתה לו הפעם הראשונה, בה זכה לראות מטוס אמתי כל-כך מקרוב, כמובן מלבד הדגמים שהיה בונה יומם וליל. הוא היה מכור למטוסים מרגע שידע לדבר. בעצם עוד קודם לכן. המילה הראשונה שאמר הייתה "רון" והכוונה הייתה אווירון. ציפורי המתכת ריתקו את דמיונו. הוא הכיר את כל הדגמים, מטוסי תובלה וקרב, מפציצים, מסוקים ומטוסי נוסעים. היה בונה דגמים מפלסטיק, ודאונים מניר ועץ. צי המטוסים שלו מילא את כל הבית, אבל רק בחלומותיו הכמוסים ביותר, אותם לא העז לבטא בקול אפילו לעצמו. רק שם, בחשכת הליל, לבד מתחת לשמיכה, העז לחלום על מטוסים אמתיים. כאלה שאפשר לשבת בתוכם, ולעוף באמת.
“טוב אם אתה מפחד אני אטוס, ואספר לך איך היה!” היתל בו האב בחיוך אוהב.
“מה פתאום מפחד!” נזעק הילד. נחרד מעצם הרעיון המזעזע אפילו בתור הלצה.
האב צחק וחיבק את כתפו באהבה.
הם עלו למטוס הזעיר. האב ישב לצד הטייס, והילד ישב מאחוריו. המטוס האיץ וקיפץ לאורך המסלול המאולתר, ולבסוף התרומם באוויר, כאשר הוא מרים, עננים של אבק מדברי מאחוריו. הילד לא יכל להאמין למראה עיניו, השדות המוריקים נפרשו כמרבד משובץ טלאים טלאים, הלולים, הרפת, אסם התבואה, אולם התרבות, כל בנייניי הקיבוץ נראו כמו קוביות של לגו. הטרקטורים נראו כמו צעצועים זעירים, והאנשים כמו חיפושיות קטנטנות וצבעוניות, כמעט בלתי נראים. המטוס עלה וירד וחג. הוא הביט משתאה, כיצד הקיבוץ שהיה כל עולמו מיום שנולד, אינו אלא טיפה ירקרקת בלב צייה אינסופית, גבעות כורכר ודיונות של זהב נשפכות לעבר ואדיות ומרבצי גיר לבנבן. אוהלי בדואים היו פזורים פה ושם ועדריהם מלחכים את הצמחייה המועטה.
לאחר מספר סיבובים בשמיי הקיבוץ, פנה הטייס אל האב, ושאל אותו האם ירצה להטיס את המטוס. האב ענה שכן. הטייס העביר לאב את השליטה בהגאים. רעד עבר בילד, הוא התבונן באביו מטיס את המטוס הזעיר, בגאווה מהולה בחשש כבד. אימא לא תשמח כאשר היא תישמע על כך, חשב לעצמו.
האב הטיס את המטוס בהתחלה בזהירות, אבל אט, אט צבר ניסיון, והחל חש ביטחון, ושליטה בהגאים. הוא העז יותר ויותר, חש כיצד המטוס הזעיר נשמע לפקודותיו. העצמה חלחלה לגופו, משכרת כזריקת אדרנלין. הוא משך בחוזקה בהגאים והרים את המטוס חזק אל על, או-אז שבר שמאלה וצלל למטה בווירטואוזיות מדהימה. הילד צעק באימה, והאב צחק בטרוף של אושר. שאגות של עונג פרצו מגרונו, כאשר הוא מלהטט באווירון הקטן כמו לוליין מנוסה. הוא שבר ימינה ומשך לנסוק מעלה, אך לפתע המטוס סרב לשתף פעולה.
המדבר השליו הלך והתקרב, התקרב והלך במהירות פנטסטית, אפשר היה כבר להבחין כיצד הכתם הירוק מתרחב וגדל והופך לשדה התירס של הקיבוץ, הממטרות המשיכו להשקות את השדה, אדישות לדרמה המתחוללת מעליהן, הטייס צעק לו למשוך בחוזקה, אבל ההגאים נתקעו. הילד צרח ועצם את עיניו, הוא היה בטוח שזהו זה, עוד רגע הם מתרסקים, ונעלמים, מתפוררים כאבק המדבר.
הטייס תפס בכל כוחו, ומשך יחד עם האב את ההגה, עד שזה נכנע לבסוף, לכוח הכפול, והמטוס נסק באנקה, במרחק של נגיעה, מהקצה הדרומי של שדה התירס. הילד חש את קיבתו נמרחת על רצפת האווירון וחשב שככה מרגיש הסוף, מענג כמו משהו, שאינו יודע לנקוב בשמו.
הטייס העביר אליו את השליטה בהגאים, ולאחר מספר טלטולים עזים, הצליח לבסוף לייצב את המטוס המסוחרר, ולהנחית אותו. הילד הביט המום בטייס, ובאביו מתפתלים מצחוק ואוחזים את בטנם. הם סתם עבדו עליי, חשב לעצמו בתרעומת ועלבון, חש כיצד הדמעות חונקות את גרונו ונקוות בזוויות עיניו. הוא ניגב את עיניו, והתלונן שהאבק נכנס לו לעין.
הם ירדו מהמטוס. ההליכה על הקרקע המוצקה מעולם לא הרגישה כל-כך נהדרת. הוא חש כשיכור המנסה לייצב את עצמו, מתענג על קרני החמה המלטפות.
האב הביט לצדדים, וכאשר היה בטוח שאיש אינו שם-לב, כרע לצד הדרך והקיא את נשמתו.
© כל הזכויות שמורות
