לפעמים אני חושבת

שמש בחוץ וקר לי ואולי זה כי אני לבד.

לפעמים אני חושבת מה היה אם היה בנו יותר מזה, יותר מהקליפה הריקה וחסרת הטעם שלנו, ריקה מכל תוכן.

מה היה אם היה בתוכנו משהו טוב יותר משתיקות מעצבנות ונבטים של מחשבות שלא יצמחו לעולם. כי לא נרשה להן לצמוח, כי לחשוב זה לא טוב, זה רע, וזה אסור.

-

לפעמים אני חושבת מה היה אם היינו יכולים לסטות מהקו הזה שהוכתב לנו, לסטות מדרך הישר ולפנות לדרכים המפותלות והעקלקלות של הרע והלא נודע, ואולי היה יוצא מזה משהו טוב, וגם אם לא זה לא באמת משנה, כי אפילו אם כל אחד היה בוחר דרך מפותלת אחרת בטח היינו יותר ביחד ממה שאנחנו עכשיו.

-

ואז אני לוקחת מכחול ומנסה לצייר את קווי מתארך, וזה נראה כאילו שזה לוקח נצח, והנה כבר סיימתי ולא הרגשתי שעבר נצח בכלל, כי אתה אמרת שנהיה יחד לנצח וזה עבר ממש מהר.

אני זוכרת שיש לך שפתיים משורטטות בצורה יפה שכזו, בצורה כל כך יפה שכשמישהו כמוני מסתכל על זה הוא חש דחף בלתי נשלט להגיד ליוצר כמה שהיצירה נפלאה, אבל אני לא באמת חושבת (או לפחות לא רוצה לחשוב) שהיצירה כל כך נפלאה, ובעצם אסור לי גם לדבר עם היוצר.

-

אני יושבת לבד כשיש שמש בחוץ וקר לי, ואולי זה כי אני נזכרת בכאב בגומה שיש לך כשאתה מחייך את החיוך חסר הפנים הזה, ושהעיניים שלך בצורת שקד ושהן יותר זוהרות מהלילה, ואיך הן הופכות לחסרות הבעה כשאני חוזרת על אותן שאלות ששאלתי כבר אין ספור פעמים, ולך נשארו רק אותן תשובות חלולות ותלויות באוויר, בדיוק כמו הבפנים שלך.

-

לפעמים אני חושבת מה היה אם הייתי יכולה להגיד לך הכל, לגרום לעיניים המעצבנות שלך להגיד משהו שהוא קצת יותר מכלום,  ואז אני נזכרת שבכלל אסור לי לחשוב.