היא הביטה בגופה שמאחוריה, ואז שוב בנערה שעמדה מולה, ואמרה: "זהו, בהצלחה!", דחפה לידה את האקדח, נותנת מבט חטוף בפניה המבועתות וחייכה חיוך קצר, מסתובבת אל הקטנוע ומרימה את הקסדה השחורה אל ראשה, התניעה והסתלקה, מבלי להסב את ראשה.
נעמה עמדה קפואה, שיניה הדוקות זו אל זו בכוח ונשימתה עצורה. היא לא העזה לזוז ממקומה עד שקול טרטור הקטנוע לא נשמע עוד. רק אז, התנשמה חדות, משחררת את הדמעות שעמדו בקצות עיניה, מתגלגלות על לחייה ופרצה ביבבה פצועה כשכל גופה רוטט מרעד מתחלחל. היא הרימה את ראשה, מסתכלת בבעתה על הגופה שלו, זרוקה על העפר בינות לעשבים השוטים, במקום בו נפל בעיניים פקוחות, מבטן המופתע הופך למזוגג בנופלו פשוט איברים. מתוך שלולית הדם שנקוותה סמוך לראשו מתחיל פס אדום כהה חורץ לשון, זולג על האדמה הלחה. נעמה בוכה בקול רם ונאנקת בכאב מהזוועה לה היתה עדה. בוכה את חייו של האיש, שהקדים לצאת מביתו בבוקר גורלי, לטייל על שפת הירקון, את הרגע שבו, משום מקום, צץ לו מלאך המוות בדמותה של האשה הצעירה, שעל דרכה נקרה, גוזלת את חייו היקרים, במחי אצבע אחת, מוחצת את ההדק ומשלחת כדור לרקתו. בוכה בצעקה מיוסרת את הקלות הבלתי נסבלת בה רצחה אורית את האיש. "זהו, בהצלחה!" אמרה לה המטורפת, כאילו זהו מבחן בתנ"ך ולא ב'קבלה', ובאיזו קלילות אמרה את המשפט. לרגע לא האמינה שתעשה, חשבה שמתלוצצת, מקסימום אולי בודקת אותה כשאמרה לה לאן הולכות. אבל אז, אחרי ששאלה את האיש, בתמימות מעושה, אם יוכל לעזור להן, וכשהתקרב אליהן בחיוך מלא רצון טוב, הרימה את האקדח השחור והמאיים, כיוונה במהירות, ביד ישרה, כמו הפלס של אבא, ממש כמו מקצוענית, וסחטה את ההדק.
הרגישה שעומדת להשתגע וקפאה על מקומה בפחד נורא. יבבותיה של נעמה התגברו והלכו, בוכה את פחדיה ואת תחושת חוסר האונים שפשטה באיבריה.
כשנעמה מרימה את ידיה למחות את הדמעות מפניה הצורבות, וחשה את האקדח בכף ידה, הבינה, בבת-אחת, יודעת שטביעות אצבעותיה השאירו את חותמן, ומזה לא תוכל לברוח, ובריחה היא בדיוק הסיבה שבגללה הגיעה לכאן, חשבה.
קריאת עורב, חולף מעל ראשה במשק כנפיים קולני, קרעה את הדממה מסביבה והקפיצה את לבה.
חודש עבר מאז אותו יום אומלל ונמהר. "כל מקום אחר עדיף מהבית הזה, צרחה בקולי קולות על אמה ואחותה, עדיף לי לגור ברחוב, רק לא להשאר כאן". כולה רותחת ומבעבעת מכעס, אספה בחפזון את בגדיה וכל מה שעלה על דעתה, והצליחה לדחוף אל תוך תרמיל הגב, עזבה את הבית, טורקת את הדלת בכל כוחה, כשקריאותיה של אמה רודפות אחריה.
אצל אביבה התארחה כמה ימים, ולמרות שאף מילה לא נאמרה, הרגישה שפלשה לפרטיותה ולזוגיות שלה. חנה ארחה אותה ברצון אך לא הפסיקה לנסות לשכנע אותה לחזור הביתה, להורים, ולהתמודד עם כל הבעיות ביניהם, עד שנמאס לה, אז עזבה את ביתה. יכולה היתה ללכת לדודה מימי, היא תקבל אותה בזרועות פתוחות. מאידך, ברור מראש שתתקשר מיד להורים ותודיע להם. היא לא מתכוונת בשום אופן ופנים להרגיש שוב מושפלת עד עפר. אם תחזור בכזו קלות הביתה, הכל יחזור על עצמו. הפרטיות שלה הופרה פעם אחר פעם. אף אחד מבני הבית לא התייחס אליה כאל אשה בוגרת, אחרי צבא, במיוחד אחותה הקטנה. החטטנות האובססיבית שלה, בחיים שלה ובחפצים השייכים לה, עברה כל גבול והוציאה אותה מדעתה. לא משנה באיזו דרך ניסתה לדבר אתה, והיא ניסתה, מטוב ועד רע. ובמקום שהוריה יהיו לצידה, כשהיא מגלה בכל פעם מחדש את אחותה לובשת את בגדיה, קוראת את מכתביה בלפטופ ומשתמשת בבשמים ובאיפור שלה, ללא רשות, שלא לדבר על עשרות הפעמים שהתפרצה לחדרה, שואלת אין ספור שאלות, ולא משנה באיזו סיטואציה היא נמצאת, עם ידיד, באמצע שיחות טלפון חשובות. אבל הם, תמיד לטובת הנסיכה הקטנה שלהם, "מה את רוצה, זו אחותך הקטנה, את לא יכולה לנסות ולהבין שהיא פשוט מעריצה אותך?!". מעריצה אלק, אולי מקנאה, מעריצה היא בטוח לא, סתם קרציה חטטנית שנדבקה לחיים שלה, במקום שתחיה את חייה.
'אולי עדיף שאתקע לעצמי כדור בראש' חשבה והצמידה בלב הולם את האקדח במהופך, אל מצחה. המגע הקר של המתכת במצחה החם הרתיע אותה, היא זרקה את האקדח והתרחקה מהגופה, ובעודה ממשיכה בבכי חרישי, פסעה לאחור לאט. 'אני לא יודעת מה לעשות, חשבה, מה אני אעשה עכשיו, איך אצליח לצאת מהמלכודת שנפלתי לתוכה?, עוד יאשימו אותי ברצח הזה'. היא כבר רואה איך כל התוכניות והחלומות שרקמה לתקופה שלאחר השחרור, מתאדות, קצת לעבוד ולחסוך, לנסוע להודו ולמזרח לכמה חודשים טובים ולנקות את הראש לקראת לימודי הכלכלה והמחשבים, אליהם נרשמה. יאוש נורא לפת אותה בגרונה עד מחנק, 'למי אפנה, מי יוכל להדריך אותי מה לעשות, לעזור לי, איך בכלל הגעתי למצב הזה?!!'.
על חוף הים הכירה את עמי. פעם, עד לא מזמן, היה מציל בחוף הים. שם, בסוכה שלו, הרגיש כמו מלך, מלך הים. "אין, את לא מבינה. אצלי, על מדרגות הסולם לסוכה כל הזמן היתה תנועה", ללא הפסקה עלו וירדו כל החברים שאסף, "חפלות, כל היום היינו אוכלים, שותים ומעשנים, איזה חיים עשינו, חבל על הזמן!" אמר בחיוך ופניו השחומות זהובות מתמלאות חריצים חריצים לכל אורכם. "רוב הזמן הייתי לגמרי מסטול", סיפר לה, עד שסולק בבושת פנים והועמד למשפט. בכל העתונים נמרח הסיפור על הנער שטבע ועל המציל המסומם. למזלו, הנער נותר חיים. "מזל שלאנשים יש זכרון קצר, כי על הים, מציל או לא מציל, בחיים אני לא מוותר", אמר לה מתחת לסככה בה ישבו, מגלגל את הנייר הדקיק, ממולא בפירורים חומים לסיגריה באצבעותיו הדקיקות, מרטיב בקצה לשונו את שולי הנייר ומדביק. נפח רוח בפירורים שנצמדו אל חזהו השעיר, הצית את הסיגריה, שואף עמוקות את העשן לריאותיו, "רוצה קצת?", שאל והושיט לה אותה, והיא לקחה אותה מידו, שאפה, מחקה אותו והחלה משתעלת.
משם הענינים התגלגלו במהירות כזו שהיא כבר לא זוכרת איך הגיעה, מוצאת את עצמה מתגוררת בבנין שננטש באמצע הבניה, והיא חלק מחבורה מעורבת של צעירים חסרי בית, החיילים של אורית.
אורית התנשאה לגובה מטר שמונים פלוס וכל הוויתה היתה גברית. החיילים של אורית נשלחו כל בוקר למשימות שלהם בבתי הספר, טומנים שקיות קטנות שהוכנו מראש בכיסם. בכל פעם שלחה אותם לבתי ספר שונים. בתמורה דאגה להם למזון, ללינה ולמעט דמי כיס. נעמה חשבה להשאר רק כמה ימים, עד שתמצא פתרון או עבודה כלשהי, ומצאה את עצמה תקועה כבר למעלה משבועיים וחצי במקום. אורית חשבה אחרת. היא הטילה על נעמה את תפקידי משק הבית, לבשל לחבורה ולנקות את שתי החדרים שהפכו לביתם, "לבינתיים, אמרה אורית לנעמה, לך אני כבר מכינה עתיד הרבה יותר מעניין" אמרה בקול מלא הבעה וחשיבות שמשום מה העביר צמרמורת קלה לאורך גבה של נעמה.
אתמול בלילה קראה לה אורית הצידה, ואמרה שצריכה לדבר איתה לבד. היא לקחה אותה למטה, והן התישבו על גרם המדרגות מבטון חשוף. נעמה הסתכלה על אורית, על השיער הקצוץ קוצים, על פניה הרחבות ועיניה הקרות, והמתינה. "כמו שאתם החיילים שלי, פתחה אורית, אני חיילת של משפחה אחרת. יש לי משימה שקבלתי מהמשפחה. מחר, על הבוקר, ממש מוקדם, אני רוצה שתבואי אתי", אמרה ביובש ונעצה את עיניה ישר לתוך עיני נעמה. "לאן, לעשות מה?", שאלה נעמה המופתעת. "אל תדאגי, את לא סומכת עלי?, מי ידאג לך אם לא אני?! מחר בבוקר, בדרך, כבר אסביר לך. את יכולה ללכת לישון בשקט", אמרה בקול סמכותי. נעמה הרגישה תחושה מטרידה בעמקי קיבתה.
נעמה עלתה על שביל העפר. היא הרגישה כמו סמרטוט סחוט. מסביבה התמרו מכל עבר עצי אקליפטוס, גזעים רבים, צמרותיהם מכסים את השמים ובינות לעליהם פורצות קרני שמש תחילית. את גדת הנחל הסתירו קני גומא עבותים. מכאן בלתי אפשרי לראות את הגופה. היא זכרה את המסלול בו דהרה אורית על הקטנוע לאורך רחוב אבא הלל ברמת-גן, ומשם, אחרי הבאולינג, מאחורי קניון איילון, נכנסה אל תוך שביל העפר עד לגדה שמעברה השני ראתה נעמה את גבול יער "בראשית", אותו הכירה מפעולות בצופים. למרות שעת הבוקר המוקדמת, ראתה שם, על שביל האבן, כמה רוכבי אופניים חולפים, מדוושים במרץ, וכמה אנשים בודדים פסעו בקצב מהיר ובריכוז. היא המשיכה ללכת במהירות מבולבלת, וחיפשה את כיוון דרום , עד שהסבך הסתיים וממולה ראתה את הבנינים הגבוהים מתמרים אל-על.
אברהם היה רכון מעל המסור כשהתפרצה נעמה לנגריה ורצה אליו זועקת: "אבא, אבא, תעזור לי!" וכשהרים את עיניו אליה, מופתע, פרצה בבכי הסטרי מחודש והטילה את גופה על גופו, כורכת את זרועותיה על גבו בחיבוק עז, ונפלה על ברכיה בצווחות מתחננות.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
