המילים
מיתרים נמתחו והיו לתעלות מעבר לדמי ולמחשבותיי שאבדו ונקרעו לגזרים מפאת החום הבלתי נסבל כאן, בחדר העלום הזה, בידיים דואבות ופחד אינסופי מעתיד מתעתע שאין לי בו חלק או מילה.
מילים נכתבות בשטף, מילים עד אין קץ, זוהמה מפוארת מלאת אהבה, אושר עולה בי וחנק בגרוני בעודי מדמה בעיני רוחי את ידיו על פני המקלדת, בוראות במרץ פן יחמוק מפניו זכרה של המדוזה המיתולוגית, מעוררת סלידה וראויה שיסגדו לה בכל עת.
ואותן מילים שהיו לי נאמנות כל חיי יבשו בי כעת, הלמות ליבי מאיימות לפרוץ את הסכר ולהודות בכל רעל שאי פעם צרכתי, בכל שנאת חינם שאי פעם התמסרתי לה, בכל אהובה בוגדנית שקיללתי בעוצמה בלתי נדלית על כאב שלא גרמה היא, כאב מפלח שמקורו בנבכי נפשי ואינו עוד בר תיקון.
אם לא תהיה לי, לעולם ועד, מיהו העד הזה? מדוע זקוקה אני לעד? מי העד שיעיד כי ראה אל תוככי נפשי בעודי בוערת בזעם שנדמה כי אינו בוקע מגופי הזעיר אלא מהילה כהה שהתערבלה סביבי מיום שנולדתי, נולדתי אל האפילה. חלמתי חלומות אפופי עשן, דמיינתי את פמלייתי, שובל של בני אנוש יפים עד כאב, משתרכים מאחוריי ובוערים, בוערים כזעמי שאני מכלה על הבמה המוארת יתר על המידה, חושפת כל פגם באישיותי וכל כמיהה שאי פעם ביקשתי להותיר חבויה מעיניים חקרניות.
אני קוראת ועורגת לדעת הכותב, לנבכי נפשו החבויים שיצרו ביד אומן את הזוועות הללו כמו היו רהיט משויף או תכשיט בוהק ובלתי מושג. הלא הוא הדבר הנשגב מבינתי, הדבר שנוצר במעמקי נפשי מתוך תחושות שאין להן שם, ריקנות אובדנית של נערה שעולמה חרב עליה ולא עלה בדעתה שייבנה מחדש כמו בית המקדש, ויכיל במבוכיו חסרי הקץ מילים שטרם נוצרו!
מילים שטרם נוצרו מזדחלות בתוך ראשי, מילים שאני עורגת לומר, אך שפתי מוגבלת מכדי לתת להן ביטוי כלשהו מעבר למלמולים חסרי פשר על עתיד וטוב וזוועה וזוהמה ואפילה וחיוך שאין לו שם, חיוך המבטא את המילים שנקברו תחת שנים של העמדת פנים דואבת.
דרך העט התפור בנימים דקים לידי המדממת תמיד, חשתי וחקרתי את העולם כולו- טינופת ויופי, געגוע והגשמה, ביטול העצמיות ויוהרה שאין לה אח ורע. פוערת חרכי ירי בבשרי כתמיד, מוכנה לציית לפקודה ולפתוח באש חיה ואמיתית על כל מי שירהיב עוז ויצעד לעבר מגדל השן הארור שבניתי סביבי.
חומות וחומות ועוד חומות, ערימות לבנים קשות וקרות, צבען אפור כמו בשרי ביום ההוא, נשימתי נעתקת כעת, אינני רוצה לדון בכך.
ואצבעות דמיוניות ודמוניות מטיחות מילים מופלאות בדף נייר, ויצור נפלא שכמו נוצר מסך כל כאביי עלי אדמות משבר באלימות מלאת הוד את חומותיי האינסופיות, ומושיט יד שדם זולג ממנה אליי, ואני רואה בגידיה את נהרות חיי והעתיד עליו הספקתי לוותר; פמליה מוקסמת ומקסימה, בני אנוש שאין בהם ולו טיפת דם אחת שאינה אוהבת.
ובדמיוני עולים מראות שאין להגות, רעיונות מחרידים המעבירים בי רעד של התרגשות, כל כולי עורגת לטירוף, לנצח שוכן בתוכי, לנצח יוצר עבורי מעברים בולעניים ממציאות אחת לזו המקבילה, מותיר בי צלקות המגרדות ונמתחות בכל פעם שאני מעלה על שפתיי את המילים שאיש לא אבה לשמוע. לא יכולתי להותיר עצמי נקייה, לא יכולתי להתפלש עוד בתומתי, חשתי כי השלמות והקדושה אינם הולמים אותי, איני ראויה להם, וכך באתי והלכתי והשחתתי עצמי עד כלות, ואינני מתחרטת על כך ולו במעט.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שאהיה נקייה, שאהיה תמימה, שתוכי וקליפתי לא יתאמו.
וכמו מתוך צורך אוטומטי, אני ממשיכה לקרוא.
לנצח.
