תפילה דוממת

ואני רואה אם.

אביבה קמל בטרם עת,

דאגותיה חורצות קמטוטי פניה

ושתיקותיה מסמנות כאבה.

ואני רואה אב.

מילותיו המדודות

חושפות חששותיו.

ואני רואה עלם.

הילה סביבו מרקדת בתמונות נעוריו,

שתיקותיו בטוחות כשל הוריו,

נחוש לתת ולתרום

שם בטחונו בפלדה.

ובשלהי צהרי -יומו נחטפו חייו,

נעוריו התמים  עצרו לכת--יואביו כואבים

והרי גלעד שותקים ,זועקים   זעקה אילמת מעלה.

והנער שנותיו כשנות חיילי,

ואיני הורתו

אך ליבי דומע עימה-

חשה דממתה המדממת

וחששותיה חופרים בי

מחילות דאגה, מציפים לילותי בכאוס.

הנצילו? הישוב ממשימתו

אליה נשלח?

אלוה, אל החיילים , נצרהו שלא יהא שמו לגלעד