הרדופים

צעדיו קלים גמישים ורכים. הוא הולך בשקט, כמעט בלתי נשמע מעל שריקתה הרכה של הרוח. מבטו חולם ועצוב, אך גם ער כנמר הרים. סנדליו מאובקים ולבו בוכה וצוחק, צוחק ובוכה עם כל צעד. מלטף במבט או במגע קליל כל עץ ושיח, כל סלע ופרח הנקרים בדרכו. חכם השביל מההולך בו, אבל הוא, ההלך הבודד, מתמזג בשביל, טובל בהונותיו בחוכמתו העתיקה ומחכים, ולו רק עד סוף הדרך.

השביל הזה מתחיל כאן, ונגמר שם. אבל כשאתה מגיע לשם אתה כבר לא כאן, ובכל זאת כאן. וכשאתה מגיע לסופו של השביל אתה מגיע בעצם לתחילתו. בכל מסע אתה נולד ומת, מת ונולד עם תחילתו וסופו של כל שביל, עם כל צעד וכל נשימה מתוזמנת להפליא. כל מוות הוא לידה. הבורא חוגג את עולמו, בריאתו המושלמת. כל ציפור שרה בדרך את תהילתו, כל עץ מחריש את צלו ומאוושש את צמרתו. כל חרק פורש כנפיו, רגליו, מחושיו וגומע את עולמו, כול עלמא חי את הקרירות שבערב החורפי הזה, בשעה שלפני השקיעה, כשהשמש צובעת את העולם בכתום רך.

הוא עולה לאטו מהוואדי.  גופו חם מהליכה ארוכה. נפשו מוארת כקרן שמש, מתרוננת עליו. עוד רבה הדרך עד קו הרכס. הסלעים כתומים משובל שמלתה של המלכה, קרירים למגע יד חמימה, פלומות טחב עדינות כמו גינות זעירות יוצרות עולמות בתוך עולמות.

זוהי ארצם של הגמדים והפיות, של הצביים והארנבות, של החרקים והצמחים, של העצים ורועיהם, של נימפות היער ושדוני החורש, והוא רק אורח שם,  לא יכול לראות אותם, רק לחוש בקסם הפזור בכל, לדמיין אותם נחבאים בנקיקים ובמערות, מאחורי סלעים ואבנים קטנות, מחכים להיעלמו מאחורי העיקול כדי לשוב למשובותיהם. הוא היה רוצה להיות אחד מהם. אבל הוא אדם – רועש, מזוהם, צמא, רעב, טורף, ולא יוכל לבוא בקהלם.

תחילת דרכו בעמק הרחק למטה מאחוריו, והוא לבדו מכל עבריו, רק הוא והבורא המולך עליו. הוא פה רק לרגע והנצח נושב עליו, נושם עליו את נשימותיו בשומות הפרחים, והוא מתבלבל, צעדיו שיכורים, מדלג משורש אלון עבות אל מדרגת סלע, עם נקיק בו מי גשם צחים כבדולח, ורואה שם את עברו עתידו, ורואה שם את עכשיו-וו ((Achsav-vo, ומזנק חזרה אל אמו האדמה, הסופגת אותו ברכות אל קרבה. בוץ ריחני דבק בסוליותיו, והולך אתו הרחק למעלה, מהעמק הנסתר, אל הרכס הבוהק בקרניים אחרונות, כמו מחכה במלוא תפארתו להלך, בוא כבר, בוא, אל תתעכב יותר מדי על מסתריה הנקביים של אדמת הוואדי, אני פה, מלך עטור תפארת על נוף השפלה, בוא ואראה לך את נוף מלכותי הטמירה.

הוואדי עולה ועולה, מצר ומתרחב. בעיקול אחד נפתח לפניו, פתאום, יקום ובו מדרגות סלע רחבות ושטוחות ולידם בריכה, ואליה זולגים ומטפטפים, מהצוק הירקרק, מי מעיין טהורים, ולצדה שוקת, למשתה העדרים. הוא מתעכב לרגע, שוטף את פניו, נשטף בקסמם של המים, זולג אל חלומם. אולם קריאתו של הצוק שמעליו עדיין מהדהדת באוזניו והקור מחלחל אל ורידיו. לא עץ הוא, לא סלע, ללכת הוא נועד, שריריו לוחשים אליו, צעד, צעד, צעד. עוד רגע הוא נושם את השקט הרטוב, ומייד שם פעמיו, הלאה ומעלה, אל השמיים, אל האור, אל הענן, אל המרחב.

רוחו שרה עם הרוח הנושבת באוזניו, שיר עצוב ומאושר עד דמעות בעיניו, שיר על בדידותו של הנצח, על השקט, על הסבלנות שבעידנים של צמיחה וקמילה וצמיחה. הוא מגיע אל קו הרכס. ידיו נפרשות לצדו, הופכות לכנפיים. הוא מרחף על ההר, הוא נשר ענק. מבטו צהוב ועז ואברותיו קלות. מביט הרחק מלמעלה על עולמו.  שירה הנוגה של רוח העמק הופך סוער ושובבני, סוטר על פניו, מצליף בעיניו, כאילו אומר, לא נועדת לגבהים הבלתי מוגנים האלה, בן אדם, אתה נשר רק לרגע. צפה מעט וחזור מייד אל בין קפלי שמלתה של אמך אדמתך. כאן נושבת נשמת אביך בוראך, בינתו וגבורתו כאן מקפיאים אותך ושורפים אותך חליפות. קצר הזמן שבו יכול אתה לנשום אוויר פסגות. צפה מעט ורד מהר חזרה, אל חמוקיה הנדיבים של הנקבה, שם זורם מעיין החיים ממעביה, מסדק בנקרת הסלע, מתחת לעץ התאנה,  ומימיו הקרירים נוטפים במורד הסלע על ירוקת ואזוב, אל הנחל הצוחק קליל ומתגלגל. כרע על ברכיך, ושקע ראשך לתוך המים, חוש בקדושתם, בטהרתם הבתולית, כאילו רק עכשיו נולדו, יצאו מרחם אמם, והעולם חדש להם, והם מפטפטים בינם לבינם בעליצות של פרחי נזירים במנזר זן הממהרים אל חדרם לאחר שיעורם, עוקפים סלעים ושורשים בזריזות ילדותית, כאילו לא יודעים הם כמה עתיקה נשמתם, כמה גלגולים כבר עשתה, מטיפה בענן של גשם, ועד גלי הים. ופרחי ההרדוף שחיים לצידם משתקפים בהם, במים הקרירים, מביטים בהם, בתומתם, משתאים, בני בלי גיל עתיקים ופורחים, לבנים וורודים, תמים וחשקנים. כבר שזפו מבטם שריקות רועים ועדריהם, וגם את יפות התואר, את תפנוקי גוון ברדתן לרחוץ בזרם, כבר השפילו עיניהם, רבות הפעמים, נכלמים, סמוקים מבושה וחשק, אל המים הקרירים  

הוא יורד לאטו אל הצד השני, עם השמש היורדת מפסגת הרכס, נבלעת לאטה בהרים הכחלחלים שבאופק כאדם עייף בשלהי יומו בתוך שמיכתו הרכה. רב לה לזהור להיום, למלכה. עכשיו חשקה נפשה בתנומה. העולם חש כמעט נבגד בנטישתה של המלכה, בצל המתגנב לבלעו. צעדיו כבדים פתאום, מסרבים להיפרד. הערב יורד עליו והצל מתעבה סביבו, מכחיל מקור, מאפיר, בעוד צלו שלו נוטש אותו, נעלם. הוא לוגם אושר וצער, ויורד לאט, בכסות הערב, חזרה אל חייו, וחוזר נוגה אלייך, אמו, אשתו, אחותו, חברתו, בבת עינו, חייו, גלגוליו, על פני האדמה.