?

חייכתי..ומה כבר יכולתי לעשות? הוא הביט בי ונתתי לו להאמין שזה אמיתי. הוא חשב לעצמו שהוא נכנס אליי, עמוק. מצליח להרגיש את הפחדים, מצליח להשתלט על השדים  והכל רק דרך המבט.

הוא היה דרוך, כמו רצה לקלוט את התזוזה הראשונה שלי,את הניסיון לחמוק ממנו ואז להשתלט.

התחלתי לצחוק..."המבט שלך כבר מתחיל להפחיד אותי" ,אמרתי. והוא חייך בתגובה . "להפחיד" , גיחך.

ככה התחיל הכל במין משחק כוחות שלו , שלי. לראות איזה פחד כובש את מי ,לבדוק אם היצר הוא החזק או שזה הכוח של הבחירה.

הוא היה שם כשהייתי הכי צריכה, כשכבר לא האמנתי בדבר הוא היה מוכן להקשיב לבכי, לצחוק ,לתת לי לדבר , ובייחוד להקשיב. הוא התרגש שיש מישהי שדומה לו בראש, לא פשוטה אלא מורכבת ועמוקה . הוא ניסה לומר בכל מיני דרכים עקיפות שמשהו מתרחש בליבו, אך בדיבור מרומז וישיר הוא רק המשיך לומר שהוא פה בשבילי .

והזמן חלף לו והגילוי התרחש . אם עד עכשיו היו שיחות של לילה הם הפכו גם לשיחות של  יום, אם עד עכשיו נכנעתי למבטים ונתתי לו להיכנס לנשמתי אט ,אט התחלתי להרגיש מחנק צורב ואי יכולת לנשום מקרוב . הייתי צריכה את הלבד אך לא היה לי את האומץ לפגוע במי שנלחם איתי יחד בשדים הפרועים, לא רציתי להישאר לבד במלחמה עם עצמי , עם החיים.

 ולפתע היו התנגשויות בין מילים למעשים, בין חיבוקים לחיוכים ואז הבחירה נעשתה מעצמה ואני כמו ילדה קטנה שקיבלה מתנה ואמרה תודה בחרתי לראות את המציאות כחלק מהעולם , חלק בלתי נפרד.

אז זה נגמר.. בהתחלה זה היה לאט , ופתאום הכל הסתחרר וכבר לא היה מה לומר. נותרה רק שתיקה, שתיקה מעיקה ,שתיקה של מבוכה. חיכיתי לרגע המתאים לשחרר את  מה שבלב אך בעצם לא היה משהו בוער . רק רגש שהתחלף.

חשבתי עד עכשיו שחיפשתי אהבה אבל גילתי שהאהבה זה רק תרופה , מה שאני מחפשת זו אמונה משהו חזק שאוכל לחיות בתוכו , לא סם קל. והוא,הוא  רצה לתת לי את  האמונה אבל האמונה שלו מילאה אותי בעצב קר, במשהו רווי, רווי מדי בדחייה . דחייה ממחויבות, מחויבות נוקשה.

היום הוא מתחתן, הלב מאמין הנשמה מקבלת אבל השכל...עדיין מהרהר .  נזכר במה שרצה לתת, במה שיכלתי לקבל ובעיקר במה שהלב לא היה מוכן לתת . נותרו שאלות , התגלו הרבה תשובות . אך על התשוקות על הפחדים והשקרים הלב עדיין לא מוותר.

הנשמה שלו הייתה פתוחה לקראתי, עיניו היו ממוקדות בעיניי וכמו כדי להכעיס הזיכרון בוחר להתמקד ברגעים המעטים של השלמות הרגעית.