התמדת הזיכרון

I.

רסיסי הבורג נחתו – כמו במקרה – על  גבשושית \ שקערורית שבלטת מעט מן האדמה מבעד לאזובי המרצפות, ולפתע – כמו השתנו הזמן והמרחב, החלו להציף את מרכז המתחם המאביק - קרני אור שיצרו תמונה גראפית בחלל האוויר העומד בשלל צבעים רבגוניים, ללא כל קהל או צופים שיחזו במחזה ויצמידו את כפיהם זה אל זו במחווה בהמתית של כבוד.

"איש לא יודע מה בדיוק הביא לפרוץ המגפה והמוות המתעד ובא" – הכריז הקול המעוות לצד תמונות הזוועה. "ישנם מספר השערות קיומיות בעיניי מספר יצורי התמותה," – ההולוגרמות הציגו קבוצת חיילים עם רובים מסתתרים באחת השוחות. חייל אחד הרים את ראשו וגולגולתו התנפצה בידי כדור צלפים. שאר החיילים הצטנפו בתוך עצמם, אחד דקר עצמו בארבעת כיווני אוויר – צפון, דרום, מזרח ומערב. "אחדים היו סבורים כי הייתה זו תחילת הסוף, בעוד אחרים גרסו כי הייתה זו סופה של ההתחלה". האדמה החלה לרעוד יחד עם חייליה בצורתם ההולוגרמית, וממנה פרץ חרק ענק ומתכתי בעל מחושי זימה פרועים ותריסר זוגות עיניים המרחפות סביבו בטלטלה מלאכותית. הוא תפס את החייל הראשון בצבת זרועו האחת ותלש את ראשו מחזהו, משליך אותו אל ירכיו של אחד החיילים שעמד לצידו. את שארית הגוף הוא דחס לפיו כמו היה בובת סמרטוטים והחל לבלוס ולקצוץ עם שיניו המסתחררות כמקדחה תלת-כיוונית נוראה. "היצורים שהחרידו כל תפיסה אנושית שהתקיימה על פני היקום שלנו, היו כנראה יציר כפיהם של אותם ישויות, אחד הצדדים במלחמה הקיומית שמעולם לא נגמרה", את האחרים כבר לא ניתן היה עוד לזהות אחרי שפנה אליהם היצור. "השורד היחיד של אותה מתקפה היה חייל בודד. זו הייתה מלחמה שלא היו בה מנצחים, זו הייתה מלחמת חורמה שפירקה כל צד זוכה והפכה אותו לחורבן מטאפיזי ארור של-", התמונה ההולוגרמית החלה להתעוות עד אשר כיבתה את עצמה.

II.

במקום ארור גורל, בו רק הקירות ידעו לדבר ולומר את אשר רוחש על ליבם, קירות אשר התנפחו זה מכבר משיטפון מגמתי של גשם חומצתי אפוף כאב מטונף, והחלו לטפטף על אחד מהפסלים הגדולים שעמד חצי מפורק כבר מזו שעה מטאפיזית עגולה – הזמן כבר חדל מלהתקיים והמקום נע במקצב מתקתק של נסיבות ארעיות המנבאות על תום ההיאבקות והשרידה של מקום מטומא שמכיל כל-כך הרבה עצב קיומי. ראשו היצורי והמעוות של הפסל – החייל ששרד (השם - ראנדום סטארק - היה חקוק על כף רגלו המושחמת) - החל בתנועת החלקתו האיטית והמרוסקת באלכסון הצידה ממקום יושבו. נראה כמו הזמן בהחלט עשה את שלו, והוא סירב מלהישאר במקומו ולא לזוז. סיפור צריך לסופר, והקירות הפצועים רוצים לשמוע אותו בכוחותיהם האחרונים. האזוב המטפס החל לנוע כמו היו לו חיים משלו, אולי החיים היחידים שנותרו בעולם הרוס ומוכה גורל שכזה. ראש הפסל בעל אוזניים שכבר נכחדו עשור קודם לכן, עיניו היו כשתי חורים שחורים שאיימו לבלוע את תכולת הקיום, רק הביטו בלא הפוגה במחוז חפצם, החליק מעט יותר אל עבר הקצה והחל בדרכו למטה -

אך הוא לא נחת ישר על הקרקע, אלא חלף על פני ידית ארוכה וסדוקה והסיט אותה הצידה בגופו רגע לפני שהתרסק על האדמה הבוצית והמדושאת בזוהמה חוץ-עורית והתנפץ לרסיסי מוות.

אל מרכז המתחם האפרורי והמעורפל באביכות מגפתית הוקרנו פיסות נוספות של מחזות ויזואליים מעורערים אף יותר בידי האבק והרטיבות המפעפעת שאיימו בכל רגע לבתק את המבנה לשניים ולרסק עליו את הכלח. הקול שדיבר כעת נשמע כמו עבר עליו תהליך עינויים קשה עד אשר נתאפשר להישלח אל עבר מקור האינפורמציה המטאפיזי שנשמע כעת – "באותה העת של פרוץ המלחמה, כשהמלאכים השמידו חלקים נרחבים מהאדמות המדממות את כאבנו היצרי, מקבץ של מדענים החליטו לבנות את היכל גלריית התופעות האנטי-פסיכוטיות - הקימו מצלמות דוקומנטאריות רבות העמידות אף בפצצות אטומיות שתפקידן יהיה לתעד את חורבן עולמנו ולשלוח אותות מצוקה לעולמות אחרים", המדענים שהוקרנו בתנועתם התזזיתית נראו עם קסדות צבאיות ומסכות גז דופקים עם פטיש אוויר חפצים מתכתיים לשלשלאות ברזל מתחת ליריעות מתכת שקופות מעוטרות רסיסי זכוכיות סאב-אטומיות. "באותה העת, לא ידענו לאיזה חורבן מתועב אנחנו עומדים להתקרב, הכול באשמת-" ואז התמונות התערערו סופית וגוועו בצליל מתכתי של רעש לבן.

III.

במקום מוכה מגיפה בו טלפיי יצור חי לא טופפו על הקירות הסדוקים והמתפוררים כבר מזה זמן כה רב,

כבל חשמלי קרוע התנופף הנה והנה, מכה בקיר בספזמתיות כמעט מכאנית, במקצב מתקתק ואימפולסיבי – כמו נביא זעם שיש לו רבות מה לומר אודות המצב שאליו הגיע עולמו. כמו התרגז אותו הכבל על יצורים בלתי נראים שפעם אכלסו את עולמו וכעת הם מהלכים כרוחות השכחה הפסאודו-קיומיים בנבכי האינות – החל לקפץ לכל עבר, שולח את גיציו הבוערים ומתיזם אל עבר השלוליות הריקניות והמתות המשקפות מוות. אחד הגיצים הועף אל עבר פוסטר התלוי ברפיון על הקיר וגרם לו להתלקח מיד. הפוסטר שבו פעם התנצחה דמותה של סרן מיין ליטורוב, וכעת הייתה כמעט כולה לעיסה שחורה – החל בהתפוררותו הדואבת. חלקי נייר עיסתיים בוהקים בלהבות התודעה ניתקו ממקומם הראוי והחלו בדרכם האיטית מטה -

העיסה הבוערת נחתה על גבי הרטיבות הכימית שעל אדמת האזוב, שולחת גלי הדף של אש ברחבי המתחם, הכורסאות המפוררות החלו לדלוק ושאון הבערה הגדולה יצר הדהוד בשקט המטריד כפי שלא נשמע כבר מאות אלפי שנים. מבעד לשריפה הגדולה, קפץ אחד הפיוזים במערכת התפעול המכאנית ותמונות גראפיות החלו לשצוף מבעד לאש השוטפת את כל חלקה רעה.

היא זחלה קצת הלאה אל מעבר לשדה הראייה של המייג'ור. כעת נעשה שימוש בעוד מצלמה, הפעם ממבט על – בו נראתה הסרן מתקרבת אל עבר עמוד רחב ושבור בין החורבות בצעדי תיפוף חלושים. במרכז המתחם, היה הר של זבל מתכתי, אך לפתע הוא החל לנוע, ונראה כמו מתגבשת בהסוואתו צורה חייתית – כשל עקרב ענק – חצי אורגני, חצי מכאני. כדור משונן עם עשרות להבים מסתובבים על צירם היה צמוד לזנב הקרס הקטלני שלו. נראה כי ליטורוב פסקה מלנוע לכמה רגעים, וכי היא מחפשת דבר מה בין הזוהמה והלכלוך. לבסוף מצאה דבר מה שסיפק אותה והיא זרקה אותו אל מעבר לראשו העקרבי המבעית של היצור, גורם שגרם לו למשוך את ראשו הישר לשם ולסובב את גופו לכיוון הרעש. מיד סרן ליטורוב יצאה ממקום מחבואה בצעדים זריזים ומניפולטיביים בעדנה טבעית אל עבר אחת מרגליו של היצור ותלשה משם כבל קטן.  מערכת העצבים של היצור קיבלה התראה על בעיה קלה והוא החל להסתובב לשם, שולח זרועות דקות כדי לתקן את הבעיה, ואז מיין התחילה לרוץ, עוקפת אותו, מדלגת עם רגליה היחפות מעל הזכוכיות השבורות והמתכות הפזורות הנה והנה. היצור נדרך מיד ופסק מפעולת התיקון, הוא שינה את גופו בטרנספורמציה מחרידה שהעצימה את גודלו וגרמה לסרן לעצור בבעתה במיקומה – כשפניו העקרביות שינו את תצורתן לצורה אנושית, מהן ניבט צחוק מרושע ומתכתי. 'שיט' – אמרה הסרן כשאחת הזרועות הונפה לעברה מפספסת רק במקצת את ראשה. היא החלה לרוץ אך זה היה מאוחר מדיי, ואחת הזרועות הקטנות תפסה את רגליה והטיחה אותה באדמה. פולטת דם, היא התהפכה רק כדי לחוש איך זרועה מבותקת מגופה בידי מסור חשמלי, דם פרץ בספזמתיות תוך-גופית מתקתקת. יריות נשמעו מהצד השני של המתחם, המייג'ור אחז ברובה סער בעל חמשת קני הלייזר. הסרן קמה בעודה אוחזת בגדם שנותר מידה והחלה לרוץ, מושכת את היצור הרחק מסטארק. הוא שוב שינה צורה, הפעם חזרה לעקרב והחל לרוץ אחריה - מדביק את הפער, ואז ברגע האחרון היא קפצה קדימה קצת מעל התמרון כשהיצור מפספס אותה רק בקצת, רגלו האחורית לא מצליחה לבלום את נפילתו אל עבר האבדון בעודה תלויה בקצה הבור כשכפות רגליה המדממות בין שמיי המתכת לתהומות הנשייה. "סרן ליטורוב קיבלה אות של כבוד, זרוע חדשה ואת קרבתו של המייג'ור. לא עבר זמן רב עד אשר הם התנחמו זו בזרועותיו של זה". סטארק וליטורוב שכבו בחדר עם עוד חמישה קצינים ישנים. האש בערה באח בעוד שאצבעותיה של מיין נכנסו מבעד לתחום האסור של רוכסן מכנסיו. תשוקתם בערה על כל מלאך שהביסו ועשרות חיילים שנהרגו תמורתו.  ליבם שהוצמד אחד לשני במחוות אהבה בצל המלחמה הנוראה שצף כל חלקת רגש שהייתה לכל אחד מהם בעברם המטומא בשדות הקטל והדם. "זכרם של השניים לא נדם גם אחרי שהשניים מצאו את מותם, כל אחד לחוד, בעקבות-", ממטרות החירום החלו להתיז את בשורתם המימית על גבי להבות התוכחה, דבר שגרם לקצר במערכת, והקריינות, כמו כן, התמונות ההולוגרפיות -נדמו.

IV.

במקום אפוף תיעוב ושנאה כה רבה של יצורים שפעם היו החלב והדבש של כדור שומם ואפוף רפאי העבר, כאילו לא הספיקה הדרך ההפכפכה והבלתי הגיונית שבה הצליח עוד להחזיק את עצמו המבנה יחסית בשלמותו, החליטה האדמה כי עליה למחות על כך ופתחה בטלטול קיצוני לכאן ולכאן והמתחם הקדוש של היכל גלריית התופעות האנטי-פסיכוטיות החל בהתמוטטות קצבית ולא מאורגנת.

בין החורבות הפועלות במקצבן התנועתי, בתהליך אנימציטיבי, אחד ממסכי המחשב נדלק, כמו כדי להביע מורת רוח אחרונה על אשר התרחש סביבו – תלוי בין שמיי הפורענות לבורות הביבים רק בעזרת כבלו הרעוע, יודע שימיו ספורים, ונמדדים בדקות קלות בלבד – קולו ברמקולים החליט לומר את מילות הסיום שלו:

"לאחר שהוקם היכל גלריית התופעות האנטי-פסיכוטיות להנצחת ההיסטוריה האנושית למען יראו ויראו ואולי יבואו להצלתם המיידית אלו שהם ישויות ערטילאיות שקיימות אי-שם בכוכבי הלכת השונים,

הופץ גם המידע המכיל את החומרים הכימיקלים שהפצנו נגד המלאכים ואשר הביא לחורבננו שלנו" – רשימה דידקטית ארוכה מציפה את המסך. "אחד המרכיבים שהציף וטימא את האוויר אותו אנו נשמנו הביא לתסמינים פסיכוטיים חריפים אצל מרבית האוכלוסייה, מלבד אלה שהיו מטופלים בתרופות – חלק מהמדענים. אך לא יעבור הרבה זמן עד אשר נמצא גם אנו את מותנו. אם מישהו שומע אותנו אי-שם בחלל - אוכלוסיית כדור הארץ גורמת להשמדתה העצמית. אנא, עזרו לנו לפני שיהיה מאוחר מדיי" – על הצג נראית עיר מפוארת בכאוס מוחלט. מכוניות הפוכות, חורבות בניינים, אש פורצת בכל מקום. אדם אחד עומד על מכונית הפוכה כמו עכביש מת ויורה עם מכונת ירייה על נשים וילדים המנסים להימלט. אוטובוס המונע על-ידי נהג שממזמן איבד את שפיות דעתו דהר בסערה וחדר מבעד לגדוד המכוניות ההרוסות כאילו היו מרגרינה בדרך לעיכול תודעתי; ריסק את עצמו אל תוך תהום הנשייה הקיומי. בין גורדי השחקים עמדו מתים כפסלי ענק גרוטסקיים – גופות המלאכים הגרנדיוזיים, מוטלים זה אחר זה כמו גוויות על גבי הכביש הראשי של נפש האדם. במיקום אחר על גבי הכדור, מייג'ור סטארק דחף את סרן ליטורוב על שיפוד מתכתי שעבר דרך החזה שלה ופרץ מבעדו, פוגש את שלו. בכוחותיה האחרונים היא הרימה את יד המתכת החזקה שלה וניפצה כל צלם אנוש מפניו, וביבבה על-חושית, קרעה את תווי פניה היפות בציפורניה והדם של שניהם הותז לכל עבר בעוד הם נותרו צמודים זה לזה גם במותם חסר השפיות וההגיון. השמיים בערו את חורבן הקיום המטאפיזי שהביאו עליו יחידי התמותה – זו ללא ספק הייתה, עבור כולם, תחילתו של הסוף.

הצג כיבה את עצמו כשניתק הכבל והוא נפל אל תוך פסיפס האבדון הכה קרב ובא. כמו הייתה זו אות לבאים אחריו, כל המבנה קרס בבת אחת והתרסק פנימה, נבלע בסופה של האינטליגנציה האנושית.

אפילוג

במקום בו לא נותרה עוד תקווה, במקום בו לא נותר עוד אף יצור חי שימשיך את הקיום הלאה, במקום בו הכוכב עצמו כבר כמעט וגווע לחלוטין – החל האוויר המזוהם לכלה את ליבת כדור הארץ.

נראה כמו התמדת הזיכרון העקשנית של השניים תימוג אף היא בקרוב אל אולמות המתים של הרוחות הרודפות את הכדור בימים האפוקליפטיים גדושי מוות שכאלה.