חזרה ליצירות
סיפורים

בערב ילין בכי ולבקר-רינה(תהלים)

גנסיס | (29/04/2008 17:05) | 94 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
סידורהתפילות  היה מיוחד בעיני ,כי אמי,אידה,נתנה לי אותו.איני יודעת עדיין לקרוא,אני בת שלוש ,אבל התמונה של המלאך עדין הפנים,המגן על הילד ליד הנהר,מטה את כנפיו כדי שהילד לא ירוץ למים,אחר הכדור שהתגלגל לשם אינה משה מעיני..אני מביטה בפני המלאך,ניראה שהוא מחייך אלי,גם אמא,אידה מחייכת.ופיתאום דפיקות חזקות בדלת הכניסה.אבא יצא לפתוח.מגפיים גדולים נעמדו בפתח ודיברו גרמנית."מהר לבוא אתנו.וגם את הילדה"אז אידה נפלה על בירכיה,לעולם לא אשכח את זה,ואמרה"היא שלי.לא שלו"והניחו לנו.רק לאחרונה הבנתי שבסלובקיה,מי שהיה נוצרי לפני 1939,לא לקחו למחנות.
אבא היקר,לא הבנתי לאן או למה לוקחים אותו,אבל הבנתי שזה משהו נורא.
אחרי יומיים כשהלכתי לראות את המתנה שלי תחת עץ חג המולד,מצאתי את אידה שרועה,..נערתי אותה ,קראתי לה,אך היא לא נעה.ידעתי שגם בקומה העליונה יש רופא,כי הוא בא להתיעץ מדי פעם עם אבי.עליתי על כיסא ופתחתי את ידית הדלת דפקתי על דלתו של הרופא הצעיר ובלי מילים משכתי במיכנסיו.הוא ירד אתי ואחר כך יש חור שחור בזכרוני.הזיכרון הבא הוא מבית הילדים הניצולים במינזר.דייסה חמה ומתוקה,נזירות עם פני אותו המלאך וכשילד אחד באולם מתחיל לבכות,כולם מחרים אחריו.געגועים עזים.איני רוצה דייסה,אני רוצה את אבא,את אמא,.וכך מתת תזונה היגעתי לבית החולים.באותו הזמן פרצו גרמנים למינזר והרגו את כל הילדים שהיו שם.אני ניצלתי בזכות שעמדתי למות מתת תזונה.אבא,שהיה רופא בחלק זה  של טרזין שהציגו  לצלב האדום ולעולם,נותר בחיים ובא לאסוף אותי מהשוערים של בית הורי.כל הזמן התגעגעתי לאמא,לאידה,אבא אמר שהיא  בבית-חולים.רק שנודע לי שאידה ניפטרה.פיתאום נירגעתי.עברו שנים ולא אספר לכם את הזעזוע כשנודע לי שאבי,מגיני ואוהבי,אינו אבי.זה היה לגמרי במיקרה.כשנודע לו איך גיליתי ("נשמה טובה "סיפרה לי)אז הוא קיבל כמעט התקף לב,ואחר כך סיפר לי הכל.אבי זה ,היה הרופא והידיד של הורי.הוא כבר ידע לאן לוקחים את היהודים,כי הוא היה בסוד העיריה,עיר הבירה אז של סלובקיה.הוא היה נשוי לאידה,נוצריה יפה.וכשנודע לו שלוקחים את הורי ,הוא ליווה אותם לרכבת,כשאני בידיהם.בעודם עולים לרכבת ,הוא הציע להם להשאיר אותי בידיו עד שיחזרו.וכך עשו.הם לא חזרו ואני איני זוכרת אותם.תמיד חשבתי שהאיש המקסים הזה הוא אבא שלי.לאחר שאידה ניפטרה,דודותי חזרו ממחנות המוות .שלוש דודות.הן שמעו שאחייניתן הקטנה נישארה בחיים והיא אצל רופא מכובד בעיר שאף הוא חזר מהמחנות.הן הפילו גורל מי תבקר אותה.הגורל עלה בידי דודה רבקה.לאחר זמן לא רב,האהבה שנידלקה בין אבא לדודה רבקה הביאה אותם להינשא.
זכורני היום שהם חזרו הביתה ואבא אמר לי,כשדודה רבקה עומדת לצידו"מעכשיו קראי לה אמא"אני כמו ילדה טובה צייתתי.לאחר שנה הייתי מאושרת שנולד לי"אח"קטן.כיום הוא אב לחיילת ואנו עדייןמתכתבים באי-מייל מדי יום.לקראת יום השואה הוא תמיד מטלפן אלי כאילו סתם להצחיק,לספר לי דברים שיסיחו את רוחי מהסיפור האישי שהעלתי ממנו רק על קצה המזלג.ואילו אני,אז לא חושבת על עברי,אלא על המזל הגדול שהיה לי להינצל,להיות נאהבת על ידי הורים גם אם לא ביולוגיים.רק לאחרונה אני חושבת על הורי הביולוגיים מה חשבו שם,בעמק המוות,כשידעו שלא יראו עוד את בתם ה יחידה .
בזמנים אלה שיש המכחישים את  השואה,היה חשוב לי,לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה,לספר קטע קטן ממה שקשור לאותה התקופה.כיום אני
אשה שמחה,סבתא לקצינה מקסימה,בסוף הקורס אמרתי לה",את לא מתארת לך כמה זה היה חשוב לוא ידעו הורי שהנינה שלהם חיילת,קצינה בצבא הגנה לישראל".והיא חייכה.וכשהיא מחייכת-כל העולם מחייך אתה.

תגובות

חזרה ליצירות