כשהייתי קטנה אלוהים בא אליי ואמר לי שיש לי משפחה חדשה והיא עומדת להגיע כל רגע, שאני לא אוותר לבדי יותר. כמה שמחתי! יהיה באמת מישהו שישכון איתי. זרחתי לכבודם- לבואם של הוריי החדשים הם שאלו לשמי ועניתי: "שמי כנען"
שום דבר לא היה קל, אחרים רצו אותי ואחד בשם דוד החל לכבוש אותי או להגן עליי, אני כבר לא יודעת את המנוח הנכון מרוב בלבול. הייתה אז תקופה של שקט, עד ששלמה הגיע. אני יודעת מה הוא עשה, אני יודעת הוא חטא! ובגלל זה אלוהים העניש אותו. הם חילקו אותי לשתיים בגללו!
הייתי צריכה לחלק את נאמנותי לשתי מדינה שונות אבל עם אחד, איזה מן דבר זה?
אלוהים יום אחד דיבר אליי ואמר לי שהוא מביא לי משפחה חדשה, שאלתי איזו משפחה והוא אמר לי האשורים. הו ובאמת באו במלוא עוצמתם! הם הרסו את ממלכת שומרון זה חלק גדול ממני, זה כל כך כאב, אחר כך הם ניסו לכבוש את יהודה- זה איפה שלבי נמצא. אך הם לא הצליחו.
מי שכן הצליח לכבוש את ליבי היו הבבלים, הם הרסו הכול, ליבי פשוט נשבר. לא תיארתי לעצמי שכך זה יהיה, לא רציתי משפחות כאלו.
אחר כך הגיע מישהו שהחליט לקרוא ללבי ממלכת החשמונאים, דווקא אהבתי יותר את יהודה, אך משום מה זה נמחק, ועכשיו נאלצתי לחיות עם השם חשמונאי.
שנים עברו ודווקא הופתעתי לטובה, משום שאהבתי את משפחת החשמונאיים, ממש פרחתי וזרחתי כשגדלתי איתם- שמעתי שהם צאצאים של ההורים האמיתיים שלי- עם ישראל. פחדתי לקוות יותר מידי, אבל כל כך רציתי שהם יישארו שם לנצח.
ואכן ככל שאני מקווה יותר כך אני מתאכזבת יותר, משפחה אחרת הגיעה משהו עם רומא- אני בכלל לא התעניינתי בהם. הם היו רעים! הם החליטו לעזור לשקם את ליבי ואז הם בעצמם הרסו אותו- זה נורא פשוט נורא!
מאז הרומאים שלטו בי, החשמונאים הלכו- אני לא יודעת לאן לצערי. חיכיתי וחיכיתי שמשהו יקרה. פתאום התעוררה בי אדישות נוראה לא היה איכפת לי מי תהיה משפחתי יותר. אני זוכרת שאחר כך באו הערביים, ואחריהם באו הבריטים המוזרים האלה, הם קראו לעצמם צלבנים. אגב, מה זה נצרות?
לא משנה. אחריהם באו הממלוכים שבראשם עמד אחד שנקרא צלאח א-דין, שמעתי שהוא מרד בבריטים. אני לא יודעת הרבה לא עניין אותי. ואז העות'מאנים לקחו אותי תחת חסותם.
מאות שנים עברו ואבדה תקוותי החשמונאים או עם ישראל לא יחזרו. שוב שינו את שמי והחלו לקרוא לי פלשתינה, למה? אני לא יודעת. ידעתי מי אני באמת ולמי אני שייכת אבל הם לא באו. הרגשתי קשר חזק איתם, ידעתי שהם מחפשים אותי, ידעתי שהם רוצים לחזור.
בשנה 1882 (אני בחיים לא אשכח את השנה הזו) החלו אנשים להגיע ולשקם אותי, אני ידעתי שזה הם. הם קרצו אליי ואמרו לי "אנחנו נחזיר אותך אלינו" באותו יום אמרתי לשמש שזה מה שיקרה, היא הרבה יותר מבוגרת ממני, היא פחות תמימה כמוני אבל היא שמחה בשמחתי.
שוב הבריטים חזרו, רק שהם לא קראו לעצמם צלבנים יותר. (זה אומר שאין יותר נצרות?) העות'מאנים הלכו (וגם לא חזרו תודה לאל! חשבתי שאני אשאר איתם לנצח). הבריטים לא עצרו את עם ישראל – שהמשיך לעזור לי לגדול, לצמוח ולזרוח. למרות שתמיד קיוויתי שהבריטים ילכו.
ואז יום אחד ללא אזהרות הם הלכו, אף אחד לא אמר לי למה. זה עיצבן אותי מאוד אבל העיקר שהם הלכו. אבל כשהם הלכו היה בלגן גדול.
עם ישראל והעם הערבי החלו להילחם אחד בשני, עליי! כמה בכיתי במלחמה זו. עד שהייתה תקופה של שקט עם ישראל הכריז עליי על מדינתו וקרא לי ישראל. ואז שוב מלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה. . .
המלחמות לא נפסקו, הן עדיין נמשכות. שני העמים נלחמים אחד בשני עליי! אני רוצה שהם יפסיקו! למה אי אפשר לחיות בשלום? הרבה אנשים מתים. והעם הערבי הזה הוא הורג סתם! היו כמה שנים שהוא הלך למקומות ופשוט פוצץ אותם. אף אחד לא טרח לשאול אותי עם אילו הורים אני רוצה להיות? אף אחד לא מקשיב לילדים. וזה נכון!
עכשיו זה כואב לראות את כולם מתים, העם הישראלי אפילו מקדיש יום אחד כדי להזכיר לכולם שיש מחיר כאשר בוחרים לגור איתי. וזה מוזר כל כך הרבה אנשים מתים וכולם עדיין ממשיכים להילחם, מה כל כך מיוחד בי?
שאלתי את אלוהים, את השמש, את הגשם אף אחד לא ענה לי.
כששאלתי את העם ישראלי הוא ענה "ליבך הוא היפה מכל הלבבות של ארצות אחרות". ובאותו רגע ידעתי שליבי שייך אליהם.
כל הזכויות שמורות לטל תורגמן
