מונולוג,בערך?

הרי בנאליות וגווני אפור מקיפים את קיומי האומלל. אין דבר שיגרום לניצוץ בעיני, אין דבר שיחזיק מעמד כדי שאוכל לאחוז בו.

עולה על גבעת התבגרות

ומסתכלת ממעלה,אחורה,מסתכלת אל העבר,וליבי ניצבט קינאה,בטוהר,ובתמימות שאיבדו עצמם

המוזה משחקת איתי,חולפת בין אצבעותי,חמוקת בורחת,וחוזרת לשברירי שנייה

 עדינים כנייר משי ישן נושן ומנסה לתפוס אותה,אך אי אפשר לקחת מה שאינו שייך לך.

תקופת,התבגרות,התחדשות,

תקופת כאב,סבל,דמעות,חוסר שקט נפשי

וקיום אומלל שלי בין רבים אחרים

בין הצללים,אהיה חופשייה,

פנטזיות וחלומות עולים לראשי,מציפים אותו,

נותנים לי להיסחף אל ההתמכרות הפרטית והמדהימה שלי

גורמים לי לברוח אל עולם ששיך לי

שלא חייבים להתבגר,שלא חייבים לכאוב,

שאפשר לעוף על דרקונים,ולגעת במיים מזכוכית,

שמש שוקעת כל היום,ושמיים ניצבעים בציבעי ורוד כתום כחול חולמניים

ורק ציפורים וזאבים משרים שלווה על המקום,

ורק פיכפוך המיים נישמע,אין לחץ,אין בעיות,בעולם שלי

אבל עכשיו,במציאות,עליי להשליך לצד את החלומות,לצד צעצועים ישנים ובובות

ולחזור לעולם האמיתי,עם השמיים הבוכיים,הערבות העזובות,ואין מי שיקשיב,המולת היום,כמו שאון ארור בראשי,רעש וכאוס,

אין רוגע,אין מנוחה

עליי למות בשקט