ללא רחם

בעיקול שפתותיי נכמרו רחמים,

נקוו כדמעות, כמי גשמים

בזוויות עיניי.

וקולי התעקל, להתאים עצמו

לתנועתו הרכה של הזעם

אליו לא התוודעתי מעודי.

בקצות אצבעותיי ניצב רעד,

מרקד כצילם של צללים

הדרים בשלווה בתוכי.

ונפשי נכספה אל המים

אל תנועת הגלים הקטועה

הטבועה בי, צרובה בבשרי.

באישוני עיניי נולדה חמלה,

התייפחה על מר גורלה הפעוט

בחדות מפליאה.

וקולי התערפל, להתיק עצמו

מן הזעם שערסל את ראשי

כמו היינו ידידים ותיקים.

רחמים לא יעלו באוב

את המילים שנדמו,

ורק מפני שאחרות

נבחרו פתאום במקומן.

רחמים בנשיקותיי,

לשווא.