חזרה ליצירות
סיפורים

הבלוג של גלקסיונר - קטע

גיטה אסנין | (14/07/2008 11:30) | 142 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
הדלת גלשה הצידה ללא צליל וחשפה חדר מואר שהצבע הלבן שלט בו ללא עוררין. גלי האוקיינוס כמו גלשו אליו דרך החלון הפנורמי נושאים איתם את הירוק - כחול - תורכיז מעוטר בקצפת לבנה. "כמו עוגה," חלף בראשי והנה דובדבן ענק נישא על ראש הגל הישר אל תוך הזכוכית. נרתעתי לאחור חושש שעוד רגע יחבט בחלון וזה יתנפץ לאלפי רסיסים.
"תפסיק," קול תקיף החזיר אותי למציאות. נשמתי עמוקות והנה הגלים נרגעים,רק אדווה מרפרפת על פני המים הצלולים עד כאב.האור בחדר רך ונעים. "זכוכית משוריינת, מן הסתם," תחושת בטחון הציפה אותי בחום נעים. רק אז הבחנתי בכורסאות לבנות על רצפת אבן בצבעי הים. גוונים המשתרגים היכו בי בבליל זכרונות ומתוכם חייכו אלי פניה של סבתי. האבן האהובה שלה - אבן אילת נפרשת כשטיח לרגליי. עמדתי מבולבל, קפוא במקומי.
זמן מה עבר ואחת מכורסאות העור הלבנות סבה על צירה.   עיניים כחולות סקרו אותי בקפידה, ויד שדופה ושזופה הושטה קדימה, לסמן את מקום מושבי על הספה שמנגד.
אטוטה. מצד אחד לא היה לי ספק מיהי המארחת שלי, מצד שני נדהמתי שעודה בחיים. "זקנה, ענתיקה," נרתעתי לאחור בוחן את הפנים השזופות חרושי הקמטים, החזה הנפול שנבלע במלמלה צהובה, את התכשיט גדול: ענבר משובץ בנחושת על פרק היד הימניתואף. ללא ספק, האף, ה-אטרקציה של אטואטה. ידעתי שהוא גדול, אבל המציאות עלתה על כל דמיון. האף ענק!!! היכן קראתי שאף הוא האיבר ביחידי הגדל במשך כל החיים? ובכלל,עם אף כזה גדול היא בטח כל הזמן נופלת קדימה, חייכתי לעצמי.
"אתה לא מחמיא לי," נזפה בי אטואטה ונאנחה, " נו מילא, בזה נטפל אחר כך."
היא קמה ממקומה ,בחנה את השמלה הצהובה ואת נעלי נאצבע השטוחות והביטה בי משועשעת. הטתה את ראשה לאחור ועשתה צעד קדימה, באותו רגע הארצתי אותה על אומץ ליבה.
"אין זה מעשה גבורה, רק שכל ישר וידע בסיסי בפיסיקה," ציינה וחזרה לשבת בגב זקוף, על הכורסה.
"אתה כאן, כי אני רוצה לעזור לך. אל תקטע את דבריי עם המחשבות והשאלות המיותרות, רק תקשיב:
"המידע שתקבל ממני היום הינו בעל ערך רב, יקירי. אני מרגישה שזהו הזמן הנכון לחשוף אותך אליו, כיוון שאתה מוכן. למעשה, אתה כבר חושד בכך בעצמך, רק פוחד להודות ולהשתמש בפוטנציאל הטמון בך."
"אהה!" לא יכולתי להתאפק מהמחשבה, "הפוטנציאל שלי! באמת איך יכולתי לשכוח ממנו?"
נזכרתי שמורתי חמורת הסבר הייתה הראשונה להזכיר אותו. כבר בכיתה ב' זימנה אליה את אימי וטענה באוזניה ש"לילד יש פטנציאל. לצערי הוא מרבה להפריע בכיתה ולא מממש. וחבל, מאוד חבל, כי עם פוטנציאל כזה הילד יכול להגיע רחוק, רחוק מאוד. עם פוטנציאל כזה הילד יוכל לממש את..." יותר לא הקשבתי לה, רק הבטתי על אימי העצובה והנבוכה וחשבתי שאני חייב, ממש חייב להשתדל למשמש את האמפוטנציאל שלי. נזכרתי וחייכתי.
אטואטה הבליעה חיוך ונזפה בי במבטה:
" יש לך יכולות על - טבעיות, מתנה סודית מאבות אבותיך. הסיבה לכך שאינך יכול לממש יכולותיך אלו היא שגלי האנרגיה העוטפים אותך הינם מהתדר הלא נכון. אתה כלוא, למעשה, במערבולת כוחות הגורעת את האנרגיה הטבעית שלך מגופך ומחלישה אותך, מונעת ממוחך לממש את הפוטנציאל שלך."
המפגש הזה היוןה את הצעד הראשון בדרכי החדשה.
 
כל הזכויות שמורות לגיטה

תגובות

חזרה ליצירות