החיים על המת
- 1 -
זוכרת אני כמו כאילו עכשיו, את הקול המצמרר שבקע מעבר לקו,
"אבא מת", "אבא מת לי בין הידיים", "בואו מהר".
בקולות יפחה, קולות בכי רמים ממש, כמו אזל האוויר בריאותיה,
רוצה היא לזעוק מתוך הלב הקרוע, הפחד, חוסר האונים, וחוסר הידיעה מהי הפעולה הבאהשעליה לבצע, ומה בדיוק לעשות, ואולי היא טועה? ואולי נעשתה כבר הטעות ובשל כך הוא מת נעלם נדם בין זרועותיה?
למן הרגע שהיה חי ותיפקד כרגיל - עד לאותה שניה שנפח נשמתו, בפרפור אחד קצר בין ידיה, עבר כאילו נצח.
עיניה מרצדות בבהלה, ממוללת אצבעותיה סביב כבל הטלפון שעדיין לא הניחה על כנו, חוששת לעשות ולו צעד אחד לכיוון החדר והמיטה אשר עליה שכב.
משרכת צעדיה הלוך ושוב, ללא מודעותאמיתית למעשיה, אינהמוצאת מנוח לעצמה.
היאוש הנורא שבא אחר כך, כשהידיעה חרה להכרתה, והכתה בה
כבר ממילא הוא מת! ואין דבר נוסף שאפשר לעשותו דבר לא יעזור הידיעה לאט חדרה אל הכרתה.
הניחה את השפופרת על כנה, חוששת להכנס לחדר בו שכב, יושבת מאובנת על הכיסא בפרוזדור, משלבת כפות ידיה בחיקה, ובוהה אל הקיר ממול, מבטה לא ממוקד, כאל חלל ריק.
- 2-
רצתי אל המכונית, מתניעה אותה במהירות, נוסעת לאסוף את אחי מעבודתו.
בנסיעה מהירה תמרנו בין המכוניות על מסלול הנסיעה.
המחשבה שעדיין יש יש מה לעשות כדי לעזור,לשנות גזרת גורל, היתה אשליה.
רק בן 57 שנים היה. מי מת בגיל כזה? איש צעיר עדיין, קשה להאמין.
כאשר נכנסנו לבית ההורים [ביתה של אמא עכשיו] קלטנו במבט אחד את שארע.
אימי ישובה עדיין על אותו כיסא בפינת המסדרון ליד הטלפון, והחדר ממול פוער דלתותיו, שולח מתוכו אופל ודממה.
מיד כשראתה אותנו, רצה לקראתנו מחבקת את אחי, תלויה על
צווארו, כאילו הוא מפלטה האחרון, מושיע, שישנה דברים.
ואולי היה זה רק חלום? סיוט לילה אימתני.
שלחתי מבט מהורהר באימי, חושבת לעצמי "בהולה היא וכואבת האם בשל גודל אהבתה אליו? או שמא חוששת להמשיך לחיות כך לבדה - בלעדיו, התנערתי בכוח ממחשבותיי "מה קורה לי? איך מעלה אני מחשבות מסוג זה על דעתי?
שמענו אותה ביפחות הבכי אומרת,
"הוא הגיע מעבודתו, שאלתי אותו אם להגיש את הארוחה, והוא התיישב על קצה המיטה, ואמר "אני עייף, עוד מעט", ופתאום התגלגלו האישונים בתוך עיניו, יצא קצף מפיו, והוא נפל לאחור כאשר ראשו מכה בכרית על המיטה, רצתי לעברו צועקת "מה קרה? מה קרה לך לאון?", והוא לא ענה לי, לא ענה, לא ענה.
הבכי הממושך התיש אותה, שפופה עדיין על הכסא במסדרון, מסבה את פניה מפתחו של החדר שחלילה מבטה לא יתקל באותה נקודה על המיטה בה גופתו היתה מונחת בדיוק באותה תנחה שבה הוא דמם.
אחי התקשר מיד לאמבולנס,וכשהיגיע, ולקח את אבינו אל בית החולים העירוני.
בימים הבאים לאחר הלוויה, נאספו בביתנו קרובים ומכרים, שהגיעו לנחם.
בשבתנו שבעה על המת, סיפרסיפר כל אחד על זיכרונותיו מאירועים שונים הקשורים באבינו,
כיצד איש מלומד זה אשר שמונה שפותידע על בוריין, והיה מתורגמן מיומן, [היה ממשתתפי "סולחת כפר קאסם" בזמנו, בהשתתפותו של אברהם שפירא השומר הידוע, שם תיפקד כמתורגמן ראשי], סיים כך לפתע את חייו.
היו לו עשרות חברים ערבים בכל הכפרים, שכיבדו אותו מאד, ושיחרו לפתחנו, הם כינו אותו בשם "אבו-יהודה" שמו של אחי.
אדם שתמיד שמח לעזור, לכתוב מכתבים עבור אנשים אל ארצות חוץ, בשפה הנדרשת.
רק אז נוכחתי לדעת, שדברים רבים שהיו מובנים מאליהם עבורינו, זכו לכבוד מיוחד על ידי רבים.
על עברובסוריה, ידענו מעט מאד, איש מופנם היה, ולא סיפר רבות על נעוריו, על החיים שם לפני שעלה לארץ רכוב על סוסו, בגיל שש-עשרה שנים, עם כלי נגינה שנקרא עוד, אשר עליו תמיד פרט.
כל אשר ידעתי היה, שסבי שלא הכרתיו כלל, היה מבריח יהודים מסוריה לישראל רכובים על סוסים, ובחציית גבול אחת הכיר נערה פולניה דתייה מצפת, והיא היתה המלקוח היחיד שלקח לעצמו מארץ ישראל חזר עימה לסוריה ונשא אותה לאישה.
לאחר זמן נולד אחיו הבכור של אבי, ובפער של חמש-עשרה שנים נולד אבי , והתייתם מיד מאימו שמתה בשעת לידתו.
ידעתי עוד שהיתה גם אחות שהתפרסמה ביופייה הרב, ונישאה בנעוריה לשר בצמרת הממשל הסורית, שהיה מוסלמי בדתו.
עליה אין אנו יודעים דבר עד עצם היום הזה, מי יודע - אולי יש לנו דודנים מוסלמים\יהודים החיים אי שם.
סבי אשר נפיל היה, גברתן, גבוה מעל שני מטרים, מן "ג'ון ווין" משופם
עם קול רועם, היה איש קשה, ולמוד הרפתקאות, אבי לעומתו, היה ממוצע קומה דק גו ועדין, דמה מאד לאימו, היה יפה תואר להפליא.
גם כשאני הייתי כבר ברת חשיבה, ידעתי שהוא היה יפה מכל בני המשפחה, נראה כמו דוגמן.
בימים ההם האמינו אנשים באימרה מן המקרא "חוסך שבטו שונא בנו" והחינוך שנתנו לילדיהם, נשא אופי אלים.
אפיזודה אופיינית סיפר אבי, על הקשר עם סבי, מהלכים היו בדרכם לבית-הכנסת ביום הכיפורים, כאשר אבי הבחין בפרוסת לחם המונחת בין רווחי גדר-האבנים שעברו לידה, הוא לקח אותה והחל לנגוס ממנה כאשר ראה סבי מעשה זה, העיף את הפרוסה מפיו , גרף את מותניו בכף יד יד אחת ענקית, והשליך אותו אל עבר גדר האבן, שם במקרה היה נעוץ גזר עץ ממוסמר, ואבי נתלה במותנו על אחד המסמרים, תלוי כך היה בין שמים לארץ.
אנו הילדים הצטמררנו לשמע סיפור זה, הוא טבע בנו רגשות קשים, זו הסיבה שאני זוכרת אותו עד היום, שנים רבות כל כך.
ימי השבעה חלפו וקמנו מישיבתנו.
- 3 -
לאחר פחות משנה ילדתי בת יפה, יפיפייה דמתה לאבי מאד, בהירה, ועיניה תכולות זרועות נקודות צהבהבות ממש כמו של אבי, באור השמש נראו ירקרקות.
אנו כולנו בעלי עיניים חומות, היא לא נראתה שייכת למשפחה, לנו - שהיינו הוריה.
בלכתי עם התינוקת ברחובות העיר לטיול יומי, אנשים חשבו שאני המטפלת שלה, אני שזופת העור בעלת עיניים חומות, שונה ממנה תכלית השוני, והיא בהירה כלבנה, ושיער לה כצבע החיטה.
כאשר נולדה בתי, חשבתי לעצמי, חבל מאוד שאבי נפטר לפני שראה ילדה מקסימה זו , שנולדה בדמותו ובצלמו, לבטח היה מאריך חיים עד עצם היום הזה, מדושן עונג.
לו רק ראה אותה.
מאז חלפו להם שלושים שנה, ותמונתו, ניבטת לנגד עיני מדי יום, כפי שהיה כאשר היה בשנות העשרה של חייו, מהודר בלבושו, חליפה עם מטפחת בכיס הקטן שבג'אקט [מקטורן], מעונב בעניבת פרפר,נעלי עור, שחורות מצוחצחות ומבריקות, נושא בידו כובע עגול מקש, בצבע לבן, כשל מוריס שבלייה שהיה אז שחקן צרפתי מפורסם, [ כי זו היתה
האופנה אז]. תמונה זו, תלויה על הקיר, מעל המחשב הביתי שלי,
ותלווה אותי לאורך כל הדרך, קושרת אותי חזק אל שורשי.
ועדיין שאלה מתחבטת בתוכי, האם היה מאושר בחייו? מופנם וסגור כפי שהיה.
@ מכתבי לאה כהן
כל הזכויות שמורות
