" יש לך יכולות על - טבעיות, מתנה סודית מאבות אבותיך. הסיבה לכך שאינך יכול לממש יכולותיך אלו היא שגלי האנרגיה העוטפים אותך הינם מהתדר הלא נכון. אתה כלוא, למעשה, במערבולת כוחות הגורעת את האנרגיה הטבעית שלך מגופך ומחלישה אותך, מונעת ממוחך לממש את הפוטנציאל שלך." - אמרה אטואטה וקמה מהכורסה הלבנה.
בצעדים מהירים, גווה ישר וראשה זקוף חצתה את החדר. היא הגיע אל הקיר הדרומי ,ליטפה בעדינות את פסל האריה המוזהב והתכופפה ללחוש משהו על אוזנו. דימיתי אותו שואג וקם ממרבצו, מנער את רעמתו הכתומה ובא לקראתי. נעצתי בו את מבטי עד שהפך לכתם נוצץ.
" לא תצליח להחיות אותו," אמרה אטואטה בקול משועשע," עדיף שתבוא איתי." היא עמדה בפתח הדלת הסודית וחייכה אליי. אזרתי אומץ וצעדתי, מוקסם, אל הפתח. אטואטה הושיטה את ידה ומשכה אותי אל תוך הגן. הופתעתי עד כמה מגע ידה היה חם , רך ומרגיע, נוסך ביטחון.
" אתה יוצא איתי למסע," אמרה," זה חיוני אם ברצוננו להגיע לתוצאות הטובות ביותר." בהיסוס רב סקרתי את הסביבה.
הכל נראה כה אפל, אולי משום שעיני עוד היו מסונוורות מבוהק החדר בלבן שעזבנו לפני רגעים מספר.
" ההצלחה שלנו תלויה, קודם כל בכך, שתיתן בי אמון מוחלט!
אני מאמינה ביכולותיך ובטוחה שבקרוב מאוד שהמאמץ שנשקיע במסע זה יתבטא בשינויים שיחולו בחייך. אנוחנו נלך יחד, צעד- צעד, בנתיב המוביל אל ההצלחה."
דבריה של אטואטה סקרנו אותי, ללא ספק, אך יציאה למסע כלשהו ממש לא השתלבה בתכניותיי. כל מה שרציתי הוא לשאול אותה על הגלקסיונר, שאת הבלוג שלו מצאתי בנברי בבלוגים "מתים". למיטב הבנתי רק אטואטה נותרה לתת עדות חיה על אירועים שתוארו על ידו ביומן המסע המסתורי. משכתי את ידי מידה.
"אני רק רציתי לשאול אותך מספר שאלות על ..." מחיתי , אך אטואטה שילבה את ידיה ונעצה בי מבט משועשע.
"אתה יודע שאין לך ברירה אלא לעשות את מה שאצווה עליך?" והיה באלתה יותר קביעה מתהיה. הפניתי ראשי לאחור והנה סבך שרכים מאחוריי וערפל פורש את חסותו על גזעי העצים הנמתחים אל על. הפתח בו עברנו אך לפני רגע נעלם כליל וכן גם השביל. רק סבך צמחים וערפל כבד באפלולית נטולת קרני אור. ושקט.
" בוא נעמוד על הגשר," הציעה אטואטה וליטפה את פניי.
" מצטער," אמרתי, " לא עכשיו." התחלתי בספירה מאחד עד עשר ודמותה הטשטשה.
"נמשיך מחר," הבטחתי לעצמי ושקעתי בשינה עמוקה.
ושקעתי בשינה עמוקה.
הפעם החלום היה מפחיד במיוחד, התעוררתי מכוסה זיעה קרה ומיהרתי לרשום אותו: אני רץ במישור אין סופי, מאחורי משתוללת שריפת ענק ממנה נחלצתי ברגע האחרון. אני רץ בכל הכוח וחש את לשונות האש צורבות את גבי. אני מנסה בכל כוחי להחיש את צעדיי, לברוח מהסכנה ולא מסוגל. רגליי מסרבות להישמע לי וככל שאני משתדל יותר כך פוחתת ההצלחה. ואז אני מוותר, מסב את ראשי לאחור ומביט בלשונות האש המיתמרות מעלה מעלה ומשאירות שובלי עשן סמיך להסתיר את אור השמש. אני מביט בצבעי האש: שקוף כמעט במרכז הלהבה, מצהיב בקצותיו, הילה כתומה מבליחה פה ושם. והכבשן הלוהט מתקדם לעברי, כדור של אש מאיים לבלוע אותי, אני נרתע לאחור ונופל. נפילה ארוכה, איטית, לתוך בור ללא תחתית. האש חולפת מעליי ומשאירה שמי תכלת רגועים. אני מרחף מטה ומנפנף בידיי למצוא דבר מה לאחוז בו. שיח פטל בולם את נפילתי. שרוט וחבול אני אוחז בענפיו, מחבק אותו כאח קרוב, לא מתייחס לטיפות הדם הנוטפות ממני. הניצלתי? אני מביט מעלה והנה השמים כגודל צלוחית מחייכים אליי מלמעלה. אני בוחן את הקירות והנה הם חלקים, לא ניתן לטפס. אני מביט למטה ואך בור שחור מתחתיי. אט אט אני מבין שנתקעתי, ורק פירותיו העסיסיים של הפטל נמצאים בהישג ידי להמתיק את קיומי העלוב. עד מתי? מה הטעם להיאחז בשיח, לשמח את נפשי בפירותיו אם קיצי בוא יבוא והוא רק שאלה של זמן? בשלב זה הכרחתי את עצמי להתעורר.
זהו החלום, המשל, ומהו הנמשל? על כך, בינתיים, אין לי תשובה, ואולי זה מה שבאמת הפחיד אותי.
