חולי ותקווה

פוכר אצבעותיו המגוידות

שותק אל עצמו בדממת  הלוחם

מסרב לבקש עזרה

ממאן היותו נזקק

מתעוות עורו הצפוד בכאב אלם.

ואתה ניצב מנגד

מתייסר ביסוריו

כואב מכאוביו של אב

חש זעיר מול עצמת דור הנפילים

חש רגעי חסד קטנים

של מלאכים בלבן

ניצב מול שעות מכבידות באריכותן חסרת המזור

מרגיש גאווה מול חכמת שנותיו

נתינתו העצומה למכורתו, למשפחתו

ואומר-

ארורה הזקנה

ברוכים החיים

מאירה התקווה.

 22.7.08