המשחק ששיחקתי עם דניאל חברי השתלט יותר ויותר על זמני ועל מחשבותיי. המנחה הבחין בהאטת הקצב שלי והתחיל לדאוג שלא אצליח לסיים את המחקר בזמן שהוקצב לי. " איני רואה כל התקדמות בזמן האחרון," נזף בי ," אם נתקלת בקשיים, מדוע לא פנית אלי?" התרכך לנוכח ראשי המושפל והשתיקה שגזרתי על עצמי מרוב בושה. הוא רצה שאגיע אליו בסוף השבוע עם מחברת מעבדה מסודרת והצעות לניסויי ההמשך. בשלושת הימים שהקציב לי גזרתי על עצמי ניתוק מוחלט מהעולם בכלל ומה"בלוג" בפרט. ניתקתי את הטלפון הסלולארי, ישנתי על המושבי הכיסאות בחדר צוות ואכלתי מה שנשאר במקרר ממסיבת יום הולדת האחרונה שנחגגה במחלקה. הבנות שמו לב למצבי העגום ודאגו להביא לי סנדוויצ'ים וקפה מהמזנון . מדי פעם קיבלתי מהן גם עדכונים לגבי אירועים חדשותיים מסעירים במיוחד. היו אלה שלושה ימים של עבודה מטורפת, אך בסיומם ציינתי לעצמי בסיפוק רב שהתקדמתי בצורה מעוררת התפעלות. השעה הייתה אחת בלילה והפגישה עם הפרופסור נועדה לארבע אחר הצהרים, כך שהיה לי די זמן לחזור הביתה להתקלח, לאכול ולישון. 'אני חייב לישון,' אמרתי לעצמי, אך הרגשתי את האדרנלין משתולל בתוכי וממריץ את מוחי להפיק עוד ועוד רעיונות. הנעתי את הרכב, הפעלתי את הסי. די. האהוב ויצאתי במהירות מהחניה. דהרתי עם חלונות פתוחים והתענגתי על הרוח הקרירה שהסתחררה סביבי. שרתי בקולי קולות וחשבתי שכדאי מאוד לטבול בבית באמבט מים חמים עם שמנים אתריים ולהירגע לצלילי שונסוניים ישנים. אחר כך עדיף לאכול משהו לא מכביד, דגנים עם יוגורט, נניח ואז...
ואז התרחשה התאונה. אני זוכר את הכביש השומם מואר באור יקרות. אני זוכר את הפיתול בו ההגה לא נענה לי ובמקום לזרום עם הכביש שמאלה המכונית המשיכה לנסוע ישר. ישר אל תוך קיר הבטון! ניסיתי לבלום, לחצתי על הדוושות בכל הכוח, ולא קרה דבר, הבלמים כלל לא נגעו בגלגלים.ראיתי את הקיר טס לקראתי ואת האור הבוהק הבוקע מתוכו גדל לקראתי, עוטף אותי באלומותיו, בולע אותי לתוכו. אני לא זוכר יותר דבר ממה שקרה אחר כך. אני לא זוכר את ההתנגשות בקיר, אני לא זוכר אם חשתי כאב או שחשבתי על משהו. סיפרו לי שניצלתי בנס, ששלדת המכונית האירופאית החזקה והכרית המתנפחת הגנו, איכשהו על ראשי ולמרות שרגליי וצלעותיי רוסקו והתמלאתי בשטפי דם מהמכות היבשות שחטפתי בסך הכול יצאתי, כמו שאומרים, בנס.
" היה לך מזל גדול," אמר חוקר התאונה," מזל שהיית זהיר ונסעת לאט. סיפרו לי שלא יצאת מהמעבדה במשך שלוש יממות. בטח היית עייף מאוד. אולי נרדמת על ההגה?" שאל ברכות.
" בלמתי. לא הייתה תגובה. ההגה," בקושי רב הצלחתי להשמיע את קולי," לא נשמע לי. לא ישנתי. לא."
" הרכב נבדק ונמצא תקין בכל מערכותיו. על הכביש לא נראו סימני בלימה. הערכת המהירות בערך חמישים קמ"ש." החוקר קרא את הממצאים מהדו"ח שבידיו וחזר על שאלתו: " אולי נרדמת. הירדמות אפילו לדקה, הסחת דעת קלה והנה תאונה. הרי היית עייף מאוד." הוא לא הרפה , החוקר, אז הנהנתי לחיוב:
" כן, כנראה נרדמתי לשנייה," אמרתי ועצמתי את עיניי לסמן לו עד כמה עייף אותי. הבחור נאנח בהקלה ויצא את החדר בדרכו לסגור את תיק התאונה שלי.
' מה איכפת לי,' הרהרתי בעודי מקשיב לצעדיו הממהרים החוצה,' הרי אם אנסה להסביר לו מה קרה שם באמת הוא לא יאמין לי בשום פנים.'
