המיניבוס קירטע, תמרות אבק בשעליו. מנועו שהשתנק ממאמץ נאבק בעקבי הדרך כמו גם במרצדסים המקומיים שידעו לעוקפו בצפירות נצחון רמות, צמודים לקו התהום. הנהג שהיה כבד גוף כמכוניתו הדביק את אפו הבשרני אל השמשה ועיניו האדומות הציצו אל הדרך מבעד לחריץ הצר שבין גבותיו לגביני לחייו התפוחים. מדי פעם סינן מבין שיניו קללה חרישית שהלכה ונתגברה בכל קפיצה, שהלכה ונסתלסלה ככל שרבו המהמורות במעלה הדרך. שיבולת נהגה דרך חירות בהצמדה אלי בכל טלטול. שאר הנוסעים הביטו בנוף הבראשית שנשקף אליהם מהחלונות. גבעות טרשים ריקות מאדם. מנומרות כתמי סירה קוצנית ירקרקים. מן האופק התקרב נכחינו כתם ירוק עז. היער. אלות ארץ ישראליות. חרובים עשירי עלווה. ועצי זית חרוצי גזע שהסבו לחורש ארשת של כובד ראש עתיק יומין וישוב הדעת. את הגוש הירוק הלעיזה מדי פעם פריחתו הצבעונית של כליל החורש , קלילה וחייכנית, כחליל צד המגלגל עדר רחלים פוחזות במורד. הקרקע רקומה הייתה בפרחי אביב שזמינותם כרוכה אמנם בעונות השנה אך צבעוניותם אינה תלויה בדבר. הרוח נופפה פעמיה בהתלהבות בשדה הפתוח, כמנצחת על התזמורת. כנותנת דרור למחול הפרחים. כמכוונת בהם מקצב. כנוגנת להם מנגינה.
הרכב נעצר בחריקה. נדחקנו אל הפתח מלווים בברכת הנהג שהתמתח במושבו. ירדתי אחרון. לפני דהרו החוצה שאר הנוסעים, נלהבים לראות ולכבוש את ארץ ישראל ברגליהם. ליבי לא היה שם שלם עם התלהבותם. אך שלם היה גם היה עם שיבולת שעימם. אולי לעונה בת חלוף חשתי כפרח אביב באדמתה. מקווה שלא להשתלב ביער שמרוב ירק אין מבחינים בו בעץ. קיויתי להיות שונה. לבלוט בשונותי. במפגיע.
המדריך רזה כגבעול, התכווץ במעילו אל מול הרוח. הוא טיפס אל סלע מוגבה ובגבו פנה אל היער. פניו שפנו אל הטרשים שמנגד נחבטו ברוח העזה ודבריו הגיעו עד אלי רק כשמשב רוח מתאים דאג להביאם עד אלי.
שימו לב רבותי. ממערב תקום 'פארות'. מצפון היער….. וממזרח..- הרוח ששינתה כיוון הותירה לי רק לצפות בנפנופי ידיו ובתנועות שפתיו כבמופע פנטומימה.- כידוע לכם… בעמק דותן..
שיבולת פרשה מן הציבור ונשענה על גזע עץ בצד. פניה היו כבושות בקרקע. שערה התבדר ברוח העזה. יותר מכל רציתי שותפות שקטה בהגיגיה. נשאתי את עיני ממנה אל זהוב העמק במזרח שהכיל חיטה מבשילה עד לאופק. נקודות כהות נעו מרחוק. פלחים עמלים. עטופים במעגל חייהם החג סביב עונות השנה. מלוא כל העמק טבל בזהוב גבעולי החיטה שטלטלו עצמן למקצב רוח ניסן הלוטפת וראשן כבד הגרעינים מורכן היה כבתולות מבוישות אל אמא אדמה.
והנה כמו פשטה רוח שטות במשעול ושינתה חדוותה לפאת ים בהביאה עימה משב של שמחה לדקיק גופן. כחומר ביד היוצר היו השיבולים בידה של הרוח. כלהקת מחול שמיימית סחופת נד.
בפאת שדה, ניצבה שיבולת. לטופת שיער. חצופה. סקרנית וראויה מן השאר. שיבולת שהעזה לשאת ראש אל מעבר לפאת עולמה. אל מעבר לבינת שיבולת מצויה. היא הבחינה שם בצמח שאינו בן דמותה, שגווניו היו שונים מזהוב עולמה. גבעולו דקיק היה כגופה, אך הכתר שלראשו בער כאש בארגמן. לבדו ניצב בין חגבי הסלע. פרח מוזר – ציינה לעצמה שיבולת בסקרנות.
מי אתה? – דמיינתי לשמוע את קולה.
פרח בר. –השיב לה הקול הבוטח שמעבר לסלע- ואת הרי שיבולת.
כיצד ידעת?
הו.-גיחך הלה במשובה- הרי אינך היחידה בעמק. עוד רבות שכמותך מחוללות כאן כבמקהלת שוטות. כמו עומד מישהו מעליכן עם שרביט ונוגן בכן כקלגס.
ומה אתה עושה?
את שתאבה נפשי שיבולת. כטוב בעיני אני עושה.
והיכן הם חבריך? ומי מגן עליך מהקטף ?
בנות קמה פתיות – ונדמה כי רגז הקול - שבויות במקסם אחדותכן. לכודות ברוב מספר. צרות אופק. ממאנות להאמין כי בתמימותכן אתן מקלות על מלאכתו של האדם. מסרבות לראות את האות שלראשכן כבד הגלעינים, משאת לב האדם.
שקרן. – מחתה שיבולת בכאב. –השטן מדבר מגרונך.
שקרן? הנה הביטי, ראי את האדם כבר מניף את מגלו בקצה העמק. עד סוף אייר תהיינה כולכן צרורות באלומות. לקוטות אל תליו. מי לדעתך נטעכן בשדה? אלהים? יד עלומה? לא ולא. האדם הוא שנטעכן בדמעה ובבוא יום קצירכן יבוא אותו אדם לאסוף את פרי עמלו, בשירה וברינה.
הצילני פרח בר. – נבעתה פתאם שיבולת שהבינה– הצילני נא.
בואי אלי - לחש לה נסתרות ידידה החדש שמעבר לסלע - היזרי עם הרוח. עופי באשר יזרך. היי שיבולת בר. היי אדון לעצמך. טעי שרשיך באשר יטעך אלהים. היי בת חורין קטנה.
איני יכולה – יבבה שיבולת ביאוש וכל עול הגנים של שארית עולמה החרב כמוטל היה מאותו רגע על חוט גבעולה הדקיק. – איני יכולה. ומה עם אמא אדמה?
היא תמתין לך באשר תלכי, היא כבר שם.
והמטר? וברכת אלהים?
ילוו אלייך באשר תלכי..
מגע יד רך הרביצני משרעפי. שיבולת, זו האמיתית, שוב ניצבה לצידי. שערה היה סתור ברוח וחרצית מלווה בחיוך אוהב בידה המושטת.
חרצית בעד מחשבותיך.- אמרה וחיוכה הפך נבוך.
פרק נוסף מתוך "שיבולת ברוח"
