מיכל ודניאל

"כוכב הצפון... דרקון... הדובה הגדולה," מלמל דניאל מצביע לעבר הרקיע. מיכל התאמצה , אך לא הצליחה לזהות שום כוכב. לא היה חשיבות לדבר בעיניה שכן כה נעים היה להניח את הראש על זרועו, לספוג את חום גופו ולתת לקולו הנעים להפיג את פחדיה. מנגינת ליבו היוצא אל הכוכבים נטמעה בנימי נפשה הפגועה והיא חשה שדניאל הוא האיש הנכון עבורה. שאלותיה משכו את רגעי הקסם פותחות הצוהר לחלומותיו. וכך, בזהירות,מלווה היסוסים וחששות נולדה אהבתם, רכה ושברירית.

הבוקר הפציע מהוסס ופגיע. בשתיקה, אוחזי ידיים ירדו אל הרחוב ופסעו לאורך הרחוב השומם והמסוגר עד שפגשו בדלת אחת פתוחה אל בית קפה – מסעדת פועלים קטנטנה ובה בעלת המקום/ מלצרית מנומנמת עסקה בסידור המאפים הטריים על גבי המגש המוגבה. המקום הזמינם פנימה בריחותיו המנחמים ומין שלווה ורוגע אינסופיים. "קפה ומאפה, פעמיים," ביקש דניאל והם הופיעו לפניהם, טריים וריחניים, הקפה ההפוך וקרואסוני השוקולד.

"הכוכבים, אתה ממש מתעניין בהם, " מיכל נגסה בציפוי הפריך והשוקולד החם נקווה בזווית פיה.

דניאל חייך למראה הילדותי משהו והסביר: "האנושות מכלה את משאבי כדור הארץ, בעתיד הלא רחוק לא תהיה ברירה אלא להתיישב בכל מקום אפשרי ברחבי הגלקסיה."

מיכל הניחה את המאפה, הזיזה את כוס הקפה המתקררת, ונשענה על השולחן המתנדנד: "אוהו," התפעלה, רכנה קדימה, "מה אתה אומר! עתיד האנשים על הירח? או מאדים?"

" זה לא כל כך פשוט. אולי ניפגש בערב ואסביר לך," הציע," עכשיו אני חייב לרוץ למערכת."