למרות שלא היה זה אופייני ל'חכם אהרן' ידידי, לנהוג מנהגי קמפוס סטודנטיאליים הוא החל לתמהוני לחבוש משקפי 'עגולדים' לעיניו, וזה היה תמוה בעיני שהילד טוב אבא ואמא הזה מגלה פן נוסף באישיותו, שהוא מנסה להשתלב, האינדיבידואליסט הזה. הכל היה נסלח בעיני כשהיה מדובר באהרן. זה מכבר החל בלימודי רפואה באוניברסיטה העברית. גאוות המשפחה. הכבשה הלבנה. הבן יקיר להם אפרים. כפרה עליו. הפרי שנפל רחוק מן העץ. את משכנו הסטודנטיאלי הצנוע קבע בבית אבן בשולי סמטה ברובע היהודי. את ריחות הבישול וצהלת הילדים שאפפו תדיר את הבית אסף אל מפתן ביתו בשמחה כגלויה מצויירת מן הבית בנתניה. הרחש המתמיד ושכרון הריחות גרמו לי לתמוה כיצד זה מוצא הגאון מקום ושקט לתלמודו ולמרות זאת בערבי ציון המכושפים, בינות לאבנים הקרות, בחסות האפלולית המסתורית, הקדושה, הצוננת, החרישית, שאפפה את העיר, נהגתי גם אני לחזר תדיר לפתחו שהיה בית ועד סטודנטיאלי להעלאת סיפורי צבא, לגרויים פוליטיים ותמיד תמיד לאוכל מרוקאי טוב שהיה נשלח באופן יציב וקבוע מהבית בנתניה. פעמוני הכנסיות וקריאות המואזין שיבחו מן החלונות אלהים אחרים שמעולם לא נשאנו את שמם והשתלבו יפה עם רוחב הריחות ועומקי הטעמים שהוגשו לנו הסמוכים אל שולחנו.
שם היא ישבה לראשונה, זקופה בפינת הספה.
קשתות החדר שיוו לה מראה סולטני כמעט. רגליה שהיו מסוכלות זו על גבי זו בנעימות רכה הובילו אל פנים ועינים שהגיבו במבט מסוקרן. נהרת אור הציפה את פניה בכל פעם שקו חיוך הסתמן בשפתיה, מגלות כבהסט וילון גומת חן על חלקת לחיה הימנית. עיניה טיילו לעברי ברכות וקו שערה השחור שגלש לאחור אל צמה קלועה תחם בחדות את גבולות הנהרה.
שיבולת. לימודי ארץ ישראל – הקפידה בניסוחיה.
שפת הגוף שידרה פתיחות. המילים טרם השתחררו מנוקשות המבוכה.
לירן. השבתי. הפקולטה לספרות עברית.
גבותיה הורמו לרגע בתמיהה מחויכת. לחצנו ידים בנימוס. כבר יכולתי להבחין בעיניה בסקרנות שניסתה להגיע אל עומקם של רבדים, חשתי בדריכותה לגלות בי עקבות רעד מזויף, ביכולתה להבחין בכל שמץ מבוכה מוסתרת ולציין זאת בקפידה מדעית אי שם בפינה חבויה בליבה. גילוי זה שימח אותי לא רק משום שגם אני כמותה ידעתי לכוון אל אותם הדברים, יתרה מזאת, העובדה שקראתי בה את מה שהיה בה הייתה לי לאות, לסימן אל צוהר שנפתח לקראתי כחודו של מחט, לפתחו של עולמה.
נותרנו לבדינו בין קירות האבן כשרק זוג כוסות קפה ריחני הפרידו בינינו וחומת זרות שהלכה והתפוגגה ככל שהתרוקנו והלכו הכוסות. ניווטנו בזהירות בשבילים לא נודעים בדרכים אל אמיתות אישיות, איתרנו תחומי עניין משותפים ועד מהרה נמצא קו משווה שברירי העובר כחוט השני בין דעותנו, אהבותינו, רגשותינו, מבוכיותינו, שנאותינו, ליבנו. זה החל בקירבת ענין, המשיך אל דיעה שוות חזון וחיש קל הגיע עד לעניין ששיבולת קראה לו בחינניות 'ציפור הנפש'. ומשפרחה לה אותה ציפור ונותרו כתמיד הנפשות הפועלות, פרח לו בינינו משוחרר מכבלים אותו שחוק קליל נטול גבולות ועכבות כאות לנוחות היחסית שחשנו זו עם זה וכבר פשט צל הלילה הקסום את גלימתו המכוכבת מעלינו ואיילת השחר הכתימה את האופק באורה.
צלצול טלפון ממרחקים הלך וקרב אל תודעתינו, קוטע את האידיליה באבחת אסון. הבטתי בשעון. ארבע לפנות בוקר? הזמן איבד מחוט משמעותו וחלף לו הלילה כמנותק משיחתנו הקולחת. בדחילו וברחימו הרמתי את השפופרת וקול כבד ותובעני שטף את אזני בבקשתו.
את אהרן, תן לי דחוף את אהרן.
לא...לא..הוא..המממ ..איננו. – ניסיתי לענות.
שטף המילים בערבית מרוקאית שטף את מבוכתי.
הלו – ניסיתי לבלום את השטפון הזר בהגיון שאינו לגמרי צרוף - זה לא אהרן מדבר, הוא יצא לכמה רגעים, אפשר למסור לו משהו?
מבליל המילים הנרגשות ששמעתי באפרכסת התרוממה וכהתה סביבי עננה כבדה. בפאתי תודעתי החלה לקנן תחושת האסון ככל שהתבררו העובדות.
כלב נבח בסימטה רחוקה, ריח סכנה התיצב באויר. 'אהרן חייב לשוב מיד לבית הוריו בנתניה' – אמרתי ביבושת בנתקי את הקו.
מה קרה? – שאלה שיבולת בדאגה.
יצאנו לחפש אחריו. לא נדרשנו להרחיק לכת. הוא נם בשלווה על מזרן במטבח, מכווץ בתנוחה עוברית כחתלתול. משקפיו העגולים לצידו.
מה קרה? היה טלפון או שחלמתי?..
כן, צלצלו..
זה אבא?- שאל – נכון שזה אבא?
כן, אהרן, הם הזכירו את אבא שלך.
זה אבא, אני יודע, הוא איננו..- אמר וקינח דמעה מאחורי הזגוגית העגולה.
רוצה קפה? – שאלה פתאום שיבולת, ואני הבטתי בה במבט ריק.
כן. תודה.- ענה אהרן, ושקע אל תוכו מהורהר ונבוך, תוהה אחר הצעד הבא.
אני רץ להביא מונית. – הודעתי לכולם. במבוכת מה חשתי כיצד קרב אותנו אסונו של אהרן זה לזו יותר מכל שיחות הליל. חייכתי אל שיבולת חיוך שלא במקומו ויצאתי אל חיקם הצונן של הסמטאות שכבר מלאו אור רך.
אותו אור אותם צללים שהיו עדיין אפרוריים ותכלכלים עטפו את הנהגים המכורבלים בשער יפו כממאנים להפרד מחשכת הליל. בין מנועי הדיזל המתחממים, במעלה סיבוביהם, ליהגו חבורות חבורות של נהגים, כדרכם בלשון קולנית. צופרים חתכו באויר כחרבות שלופות ומקלטי רדיו במלא אונם סלסלו פתלתולי זמר ערבי בלהט שופע ואטים למכביר. פניתי אל אחד מהם שנראה לי הגון למדי.
אני צריך מונית לנתניה.
הנהג היסס לרגע, בחן אותי בעיניו מלמטה למעלה ומצחו נחרש קמטים מפותלים של חישובי רווח והפסד, נהגי מוניות, חשבתי לעצמי. הצעת המחיר שהבאתי עימי העלתה את רף החמדנות בפניו לרמה שגרמה לו למולל בשפמו עד שלבסוף נתלכדו בפניו כל הקוים עד לסף ההסכמה. תגידו מה שתגידו על נהגי מוניות, כל ישותם ניכרת בפניהם, מה שאתה רואה ושומע הוא מה שקיים. באור השחר החיווריין, כשפנסי התאורה ברחובות עדיין מוארים מכוחו הכלה של הליל, יצאנו לדרך. הם המתינו לנו מכורבלים ושותקים ליד הפתח. אהרן הצטנף מיד לשכיבה בפינת המושב האחורי של המונית בתנוחה עוברית. שיבולת תחבה עצמה לצידי, קרובה עד למבוכה, מן הסתם על דעת שנינו היה הדבר, ואל יקל הדבר בעיניכם.
הנהג שם פעמיו אל חלקת ארץ שוממה שטרם הסירה את קורי הלילה מדרכה המפותלת. לא הכרתי את דרכיה של הארץ. היא הייתה צמודה אלי. קרוב לודאי שנסענו דרך השטחים, אלו שבאותם ימים נקראו עדיין הגדה ולא יהודה ושומרון, השטחים הכבושים או ארץ ישראל השלימה. המגע היה נעים ומביך גם יחד. המונית שירכה דרכה במעלה נוף בראשית מעורפל, לצידי חורשות זיתים כבדי סבר, לצידי בתי אבן וחימר אפורים וקודרים שיושביהם עדיין לנו בהם את שנתם. מגעה הקרוב כל כך של שיבולת לבטח השפיע על זוית הראיה שלי אודות נוף אותו בוקר זר ומתעורר. גם אצלי נתעורר דבר מה, מהול בשמץ של חשד.
דרך איפה הוא נוסע? שאלתי בהיסוס.
הו, - מלמל הנהג במבטא ערבי - אני רק עובר דרך רמאללה, אני צריך לקחת שם מישהו.
רמאללה של אותם ימי תום הייתה עבורינו תחנת הרדיו שלה שלתדריה התודענו למיטב להיטי שנות השישים שצונזרו בקפידה בגלים המקודשים והמצונזרים של ישראל.
רמאללה ? – נרעדתי, מקווה ששיבולת לא חשה בכך.
כן, זה גם קרוב יותר. – ניסה הנהג לשכנע ונעל את הויכוח בהפעלה קולנית של הרדיו כאומר, זהו. בס. חלאס. המוסיקה הערבית שהסתלסלה באזנינו בזויות זרות ולא מוכרות שטפה את היסוסינו הצמודים בגליה. שתקנו.
ברמאללה עצר הנהג ולצדו התיישבה מטרוניתה אחת שופעת חזה ועגבות ונטולת עכבות לחלוטין. בידה הפנויה נשאה מספר פחיות בירה שטרם ראינו במחוזותינו. היא הציעה לנהג אחת וזה פתחה בקול נפץ תוסס וגמע בשקיקה. היא סבה לעברנו בחיוך שכולו זוג לחיים בשרניות.
תשתו, תפאדל – הציעה בחיוך.
לא. תודה ,אנחנו ממהרים. – השבתי מתוח וידי לפתה את ידה של שיבולת.
כן תודה – השיבה לעומתי שיבולת ונראתה משועשעת כשידה השיבה לי לחיצה רפה.
המטרוניתה נחרה לעברי בבוז. הנהג פלט מפיו נפיחה,
ממרחק קרא שכוי כי בוקר בא. היא התמקמה במושבה נצמדת לנהג ובחיבוק עז פקדה עליו:
סע, הם נראים נורא ממהרים.
הייתה זו נסיעה בלתי נשכחת עבורינו. הנהג ומטרוניתו ניווטו דרכם בגיפופים ונשיקות ושאר מעשים שהשתיקה יפה להם. הייתי נבוך מלומר משהו לשיבולת, ונסער מלהביט אל עיניה שנראו לי משום מה משועשעות. הבטתי לאחור שם היה אהרן מקופל אל עצמו ושקוע בצערו, ולפתע, ליד אחת מצללי חורשות הזיתים, בעוד אורות הכרך נראים מאחור עצר הנהג וקצר רוח פלט לעברינו-
רק רגע!
הוא והיא נעלמו מצחקקים אל אפילת החורש לעיסוקם שאינו סובל דיחוי ואנו שנותרנו לבדינו בחשכת המונית המפזזת אום כולתום לא ידענו לאן ניפנית כעת הדרך. חשתי ברעד הממשי שחלף בגווה של שיבולת וקויתי שלא יפגש בזה שחצה את גוי. השעשוע שהתנחל עד כה בעיניה שינה כיוון להיסוס, לחשש מה ועד מהרה התחלף לאימה כרויה. על שפת התהום הזו של אי הוודאות גם אני התחלתי לפחוד. היא הביטה בי ועיניה ביקשו בטחון. הושטתי יד מהססת אל כתפה והיא נענתה לי, ליטפתי את גבה הרועד והיא הניחה ראש לאה על כתפי.
איפה בנתניה ? – שאל הנהג שחזר לבדו קצר רוח.
אהרן המנומנם התעורר כנשוך נחש. מיהרתי לתמוך בו ושיבולת השתרכה מאחורינו. נכנסנו דרך פשפש קטן לחצר ואמו שיצאה לקראתנו הניפה ידיה לקראתנו ביאוש, מורטת בגדיה ושורטת בבשרה זועקת לעברו את הד האסון עליו כבר ידע-
אבא, אהרן, אבא איננו.
הם התחבקו וזעקו יחד באבלם עד כי תהיתי אם הם מתחזקים זה מכוחו של זו או שמא כפי שאכן היה נדמה לי הם רק מלבים כאש זה את צערו של זה. לבסוף, משניגש איש ממשפחתם להביאם אל תוך בית האבלים נכנסו שניהם חבוקים בבכי כבוש, הביתה.
כמו נהר- היא אמרה לי שם, ואני הייתי לה כעד- כמו נהר זורמים להם חיינו במורד.
מרוחקים מעט, נותרנו שם שנינו מאחור, כלא שייכים.
