18/09/00
הכריתה
גילי ישבה בחדרה ליד המחשב, מרוכזת בעבודתה ומקלידה את החומר מתוך הכתוב בדפי הנייר המונחים על ידה. לפתע צלצל הטלפון. הרימה את השפופרת ושמעה קול מעבר לקו:
מדברים מבית החולים, את מוזמנת מחרתיים בשעה שמונה לניתוח כריתת רחם. נדהמת מעצם דבר ההודעה ותכיפות הניתוח, שאלה: מה גיליתם בגרידת הניסוי אשר עברתי רק לפני שבוע? האם המיומה אשר ממנה אני סובלת היא גידול סרטני, לא גידול שפיר? מה הדחיפות? מדוע אתם מזעיקים אותי כך בפתאומיות? עדיין לא הספקתי להתאושש מהגרידה עצמה. אמרתם כי מהגרידה ועד הניתוח יעבור זמן-כחודש ימים.
אני באמצע העבודה, היום רק תחילת החודש, עלי להכין את כל החומר למע"מ ולמשכורת, איך אוכל להתפנות? מה יהיה על כל זה? כאשר סיימה את כל פרץ שאלותיה, נענתה: חס וחליליה לא סרטן! פשוט התפנה מקום ולכן רצינו להקדים את תורך, אך אם אינך יכולה לבוא בתאריך זה, לא נורא. נקבע לך תאריך אחר בתיאום איתך, אבל מוקדם יותר מאשר חשבנו.
מה דעתך שנקבע את העשרים לחודש? הביטה בלוח, חשבה והציעה שתחזור אליהם טלפונית מחר עם תשובה, לאחר שתבדוק בביתה ותוודא שאין לה איזה אירוע חשוב בתאריך המוצע לניתוח.
מאותו רגע בו סיימה את שיחת הטלפון לא נרגעה גילי. קשה היה לה להתרכז בעבודתה. מחשבות רבות עלו והציקו לה, במיוחד הציקה לה המחשבה שמא לא אמרו לה אמת ואכן נתגלה כי הגידול הוא באמת סרטני. אך אם זה כך – מדוע הסכימו לדחות את הניתוח?
נו, אמרה לעצמה, צריך להביט על המצב באור חיובי, אם הסכימו לדחות את הניתוח סימן שאין סיבה לדאגה. חשוב להתרכז בעבודה ולעשותה כך, כפי שהיא יודעת, ללא טעויות, כדי שתוכל להשאיר אחריה "שולחן נקי".
גילי חזרה והתיישבה ליד המחשב, המשיכה בעבודתה מרוכזת כולה בנתונים שהיא מקלידה. אסור שתטעה חשבה לעצמה, אחרת מי יתקן את הטעויות, הריי רק היא יודעת להכין את המשכורות.
כך המשיכה בעבודתה בלי להרגיש כי הזמן עובר ויום העבודה הסתיים מזמן. כאשר הציצה בשעונה דרך אגב ראתה כי השעה מאוחרת. אספה את הניירות, סידרה את שולחנה, כיבתה את המחשב ואת האורות, נעלה את המשרד והלכה לביתה.
בדרכה הביתה הרהרה בכל אשר עבר עליה כל אותו יום, התלבטה האים לספר על כך לבעלה, או שמא אין טעם להפיל עליו את חרדותיה, הוא הריי דאגן מטבעו, אך מה תענה אם ישאל מדוע חזרה מהעבודה כל כך מאוחר? לבסוף החליטה "למכור" לו "שקר לבן" בציפוי מתוק. נכנסה לסופרמרקט השכונתי, שמה בעגלת הקניות מצרכים הנחוצים בבית והתחילה לחפש דבר-מה מתוק אשר בעלה אוהב במיוחד. עברה בין שבילי מדפיי הממתקים, המשקאות החריפים ולא מצאה דבר. כמעט נואשת המשיכה להסתובב ולחפש בין שבילי הסופר עד אשר הגיעה למדפיי הלחם. שם, בין כל הלחמים הייתה מונחת "חלה מתוקה" קטנה ארוזה בנייר צלופן. זהו זה, מצאתי! חשבה גילי לעצמה ונזכרה כיצד בעלה היה מספר לה על ארוחת ערב שבת בבית הוריו. עד כמה אהב את טעם החלה המתוקה אשר חולקה בין כל בני המשפחה היושבים מסביב שולחן השבת. כך מרוצה מעצמה הניחה את החלה בעגלה, ניגשה לקופה, עמדה בתור עד אשר הגיעה תורה. הוציאה את המצרכים מהעגלה והניחה אותם על גבי מסוע הקופה, כל אותו זמן ליטפה בידה את החלה. שילמה לקופאית ויצאה לדרכה הביתה.
בהגיעה כמעט לחצר ביתה ראתה את מכונית בעלה, ידעה לפי כך כי הוא אכן בבית והחליטה להפתיעו. ניגשה לדלת, הוציאה מהסל את החלה המתוקה, צלצלה בפעמון והמתינה לבעלה שיפתח את הדלת, כאשר ההמתנה נתארכה צלצלה שנית והפעם בצלצול המשפחתי המוסכם, אז נשמע קול מהדירה: או קי, שמעתי, אני כבר פותח. צעדיו המהדהדים של בעלה נשמעו הולכים וקרבים. הדלת נפתחה, גילי נשקה לאיש המנומנם אשר עמד בפתח, הגישה לו את החלה המתוקה אשר קנתה ואמרה: ראה מה קניתי והבאתי במיוחד בשבילך! האיש המופתע וההמום לא הגיב.
דקות ארוכות חלפו עד שהתעורר מעילפון תדהמתו, נשק לה ואמר: תודה רבה, את ממש נהדרת. איך ידעת שאני ממש מתגעגע "לצבוט" ולטעום חתיכה מחלה מתוקה? ידעתי – אמרה ולא פרשה.
עם גמר הנשיקות, מילות האהבה והחנופה, נעור הבעל, "חזר לעצמו" ואמר: הכל טוב ויפה, באמת תודה רבה, אך אולי תואילי בטובך, להסביר לי, מדוע חזרת מהעבודה כל כך מאוחר? אה –זה, ענתה: הייתה לי תקלה בתוכנה, לכן התעכבתי. "מכרה" לו "שקר לבן" וניגשה לראות בלוח השנה אם אין להם אירוע כל שהוא בתאריך הנקוב לניתוח, הריי הבטיחה מחר לתת תשובה לבית החולים באם התאריך מתאים לה. כאשר לא ראתה כל אירוע רשום ביום זה, שאלה את בעלה, כדי להסיר ספק מלבה: חומד, אולי אתה זוכר אם יש לנו, או לך תוכניות בעשרים לחודש? בלוח לא כתוב כלום. לא, אין לי! אך מדוע זה חשוב לך עכשיו לדעת, מה את כבר מתכננת, לאיזה טיול את רוצה לצאת?
התקשרו מבית החולים והודיעו כי קבעו לי תור לניתוח ביום זה וביקשו את אישורי. הבטחתי לתת להם מחר תשובה, ענתה גילי. אולי תדחי את הניתוח בחודש חודשיים? בקש הבעל.
לא! החלטתי לתת תשובה חיובית ולידע את הנהלת המשרד, נמאס לי לסבול, לדאוג לכולם, פרט לעצמי. אני הולכת לניתוח להיפטר מהמיומה הזו, אשר מכבידה עלי ומפריעה לי בתפקוד.
למחרת סיפרה גילי לחברתה את אשר עברה אתמול ואת החלטתה לתת לבית החולים תשובה חיובית לגבי התאריך המוצע על ידם. לאחר התייעצות בניהן הודיעה גילי למעסיקיה, כי היא עומדת לעבור ניתוח כריתת רחם בעשרים לחודש זה ותעדר מהעבודה כחודש ימים לפחות. המעסיקים לא היו מאושרים לשמע "הבשורה" , אולם בנושאי בריאות אין ויכוח ומייד החלו לחשוב כיצד להיערך למצב חדש זה. גילי טלפנה לבית החולים והשיבה בחיוב לגבי תאריך הניתוח, זומנה למפגש קבוצתי של מנותחות ובני זוגן בשישה עשר לחודש, גם על כך הודיעה לממונים עליה.
שבוע לפני הניתוח סיפרה לבני משפחתה את אשר היא עומדת לעבור והשביעה אותם לבל יבקרוה ביום הניתוח. אך כפי שהתברר לאחר הניתוח הם לא עמדו בהבטחתם זו.
ארבעה ימים לפני מועד הניתוח באו גילי ובעלה לבית החולים למפגש הכרות קבוצתי אליו זומנו הם ומנותחות אחרות ובני זוגן.
הפגישה הייתה הכרות הדדית בין החולות לצוות המחלקה כולו החל מהאחיות והאחים המעשיים ועד לפרופסור ראש המחלקה. כן גם הכרות הדדית בין החולות. האווירה במפגש הייתה בהתחלה מתוחה, אך אט, אט, נמוג המתח. הודות לאנשי הצוות אשר הנחו את הפגישה ברוח טובה, בהומור והשרו אווירה נינוחה. כך "הוכשרה הקרקע" להרצאת הפרופסור אודות הניתוח, מהותו, ההחלמה, השיקום האישי והבין זוגי המתבקשים לכולם.
בדבריו הסביר הפרופסור כי בית חולים זה נוהג בשיטה בה כורתים לא רק את רחם האישה אלא מוצאים גם את השחלות.
מאותו רגע חשה גילי כי עולמה חרב עליה, עומדים לכרות מגופה את כל נשיותה והיא תהייה כעץ יבש אשר לא רק את פריו לא ייתן,(על כך ויתרה במודע) אלא עליו יבלו ועצתו תיבש ולא תישאר בהם טיפת לחלוחית שהיא טעם החיים.
כאשר שבו לביתם שאלה את בעלה: האם תמשיך לאהוב אותי לאחר הניתוח או שמא אהיה לך ככלי אין חפץ בו? הוא התבונן בפניה היטב, ראה את עיניה הדומעות וקמטי החיוך אשר שינו את צורתם, כל מבטה הביע כאב ועצב. עטף את גופה הרועד בחיבוק גדול, נשק על פיה ולחייה ואמר:
טיפשה אחת, האם אינך יודעת כי אהבתי אותך אינה תלויה בדבר, אנחנו נהיה תמיד יחד בטוב וברע, כך גם נתגבר על כל המכשולים.
בטח, ראיתי כבר הבטחות יפות של גברים וכיצד התייחסו אל נשותיהם אחרי ניתוחים אשר בהם נכרתו אבריהן המסמלים נשיות, ענתה לו בכעס. טוב, אם אינך מאמינה לי, את והמציאות תעמידו אותי במבחן. דעי לך כי לקחתי יום חופש בתאריך הניתוח. אני אלווה אותך לניתוח ואהיה כל אותו יום בבית החולים, אמר ולא הוסיף. טוב, אם זה רצונך, יהיה כך. ענתה בטון מרוכך מעט, אך מצב רוחה העגום לא עזבה.
גילי לא נתנה למצב רוחה העכור להשפיע על תפקודה בבית ובעבודה, אך הוא חלחל למחשבותיה בשעות היום בזמן שטיפת כלים, ניקיון הבית ובליל על משכבה כאשר הייתה שעות ערה ובקושי הצליחה להירדם. כך, באותן שעות ערנות, עת הייתה רק עם מחשבותיה העצובות, החלה במסעה אחורה במנהרת הזמן בעקבות נשיותה האבודה.
בתחנה הראשונה ירדה גילי ממסוע הזמן, עצרה, הסתכלה לכל הכוונים, ולפתע ראתה את דמותה נשקפת מן הראי והיא ילדה בת אחת-עשרה עומדת במקלחת אשר בבית הישן של הוריה ומתקלחת. בין סיבון הגוף בסבון ריחני לשטיפתו במים החמים מתבוננת ובוחנת את גופה. מעבירה את ידיה לאורכו ובהגיען לחזה נגעו אצבעותיה בשתי נקודות נוקשות בצדי חזה. חשבה לעצמה: מה לנקודות נוקשות וכואבות אלה בגוף בריא ויפה כשלי, אני הריי ילדה בריאה? עומדת, שוטפת את גופה בזרם אדיר של מים חמים כפי שהיא אוהבת, סוגרת את הברזים, יוצאת, מתנגבת היטב במגבת הרכה והריחנית אשר ריחה כריח נרקיסים, נעמדת מול הראי ומביטה בדמות הנשקפת. בהעבירה שוב את ידיה לאורך גופה הגיעו ונגעו אצבעותיה גם הפעם בשתי הנקודות בחזה, אז ראתה את ניצני שדיה אשר נראו ככפתורים. אימא בואי מייד, אני פה במקלחת! קראה גילי לאימה בקולה הנרגש. יש לי משהו להראות לך! הניחה אימה של גילי את המערוך מייד, הפסיקה לרדד את הבצק, כיסתה אותו במגבת מטבח, שטפה וניגבה את ידיה משאריות הבצק ומיהרה אל ילדתה הזקוקה לה ברגע זה.
נכנסה האימא לחדר האמבטיה, ראתה את גילי מצביעה על כפתורי שדיה ושואלת: אימא מה הנקודות האלה, ולמה הן נוקשות וכואבות? חייכה אימה את חיוכה האימהי הטוב, חיבקה אותה ואמרה: טיפשונת, אלה שדיך המתחילים לצמוח וצמיחתם כואבת. אל תדאגי כאשר צמיחתם תיפסק גם הכאבים יפסקו.
אם אימא הטובה והחכמה שלי אומרת, זה בטח נכון חשבה לעצמה ונרגעה.
פתאום נעלמה תמונת דמותה הנשקפת וגילי עלתה למסוע במנהרת הזמן להמשיך במסעה.
נסעה זמן קצר, אולי חמש, עשר דקות לפי שעון הזמן הארצי והגיעה לתחנה השניה. ירדה מהמסוע, החלה ללכת ומצאה את עצמה ברחוב הראשי של עיר הולדתה. הסתכלה על הבניינים הם נראו לה משונים, התבוננה בחלון הראווה המעוצב, אשר גם עיצובו לא היה עכשווי, נכנסה לחנות ונדהמה: הייתה זו חנות חזיות, מהמראה נשקפה דמות אימה, צעירה ויפה. אימא מה את עושה כאן? שאלה. שכחת שקבענו להיפגש כאן בחנות לקנות לך היום חזיה ענתה אימה. לי, חזיה, מה פתאום? שאלה גילי ומיששה את שדיה מעל חולצתה החצי שקופה. כן ילדתי, לך צריך היום לקנות את החזייה הראשונה, את כבר כמעט בגיל "בת מצווה" וזה הזמן הנכון. הסתכלי על עצמך בראי ואז תראי שאני צודקת! הביטה גילי במראה, ראתה את דמותה הנשקפת אליה וחשבה בינה לבין עצמה: כרגיל, אימא צודקת. אבל אף בת בכיתה עדיין לא לובשת חזיה, למה דווקא אני צריכה להיות הראשונה בכיתה אשר תלבש את זה? שאלה את אימה.
יש לי רעיון, אמרה המוכרת. אשר עד אותו רגע עמדה וסידרה את הסחורה ולא התערבה בשיחה, מדוע שלא תגענה להסכם? איזה הסכם ? שאלו שתיהן. אני מציעה, השיבה המוכרת, שגילי תבחר בעצמה את החזייה אשר הכי מוצאת חן בעיניה, אותה תיקנו. אבל את גילי, תחכי עד אשר בת אחרת תהייה הראשונה אשר תלבש את זה. רק אז תלבשי את החזייה היפה שלך כאשר תלכי לבית הספר. זה רעיון נהדר! ענו הבת והאימא ביחד. מאיפה בא לך רעיון כזה? בשביל זה אני כאן, ענתה המוכרת ונשתתקה. מייד התנערה גילי, הרימה את ראשה וזקפה את גופה. החלה בוחנת ומודדת חזיות אחת אחרי השניה, עד אשר הגיעה לחזיה לבנה רקומה בפרחי צבעונים קטנים בצבעים אדום וכחול, נראתה לה היפה ביותר מבין כל החזיות ובחרה בה. כך מרוצה מההסכם ומהבחירה, יצאה מהחנות הביטה באימה אשר חיוך של שביעות רצון ונחת היה נסוך על פניה, חיבקה אותה ואמרה לה: אימא תודה על שחיכית בסבלנות עד אשר בחרתי חזיה. כך הלכו האם והבת לביתן, אוחזות זו בידה של זו, שותקות מחייכות ומאושרות.
יום אחד חזרה גילי מבית הספר ובפנים מוארות משמחה הודיעה לאימה כי מחר תלבש את החזייה מתחת לחולצתה החצי שקופה לבית הספר. מה קרה, האם התחרטת על מה שאמרת כי אינך רוצה להיות הראשונה בכיתה אשר תלבש חזיה? לא, אני לא מתחרטת. אני לא אהיה הראשונה, יש כבר לפחות שלש בנות אשר לובשות חזיות. היום התאספנו כל בנות הכיתה. דיברנו בינינו, ציינו את שמות הבנות אשר "כבר לובשות את זה" וספרנו אותן.
טוב, אם זה כך. העיקר שזו החלטה שלך ללבוש את זה, זכרי אני לא מכריחה אותך ואל תבואי אלי בטענות אחר כך.
או קי אמא, אני יודעת מה שאני עושה ולא אצטער, ענתה גילי.
רק סיימה להגיד את המשפט, התפוגגו ונעלמו הדמויות אשר נשקפו אליה מראי חנות החזיות. חזרה למנהרת הזמן והמשיכה במסעה.
הנסיעה הייתה קצרה מאד, חמש דקות, אולי אף פחות והגיעה לתחנה השלישית. רק יצאה מפתח מנהרת הזמן, פתאום ראתה אלומת אור ודמות ילדה מבצבצת מתוכה. התבוננה בדמות ומצאה את עצמה, ילדה בת שתיים עשרה, יושבת בכיתה יחד עם יתר בנות הכיתה ומקשיבה לאחות בית הספר בשיעור על גיל ההתבגרות. האחות מסבירה את כל שלבי ההתפתחות של הבת כאשר על הלוח תלוי ציור של גוף האישה הכולל גם את האברים הפנימיים. כל שלב בהסברה-מציינת, מסבירה ומראה גם בציור. מדי פעם נשמע צִחְקוּקָן של הבנות, היושבות ושומעות דברים, אשר כאילו לא בהן ובגופן מדוברים. מה הפלא שהבנות מרגישות כך וצוחקות, למרביתן אפילו פטמות עדיין אין. איך הן יכולות להקשיב בדריכות ורצינות להסברים על המחזור הנשי ותפקידו ביעוד האישה להרות וללדת?
בשעות הערב של אחד מימי שישי הכינה את בגדי השבת התנועתיים: חצאית פעמון כחולה, חולצה לבנה ועניבה, תלתה אותם על קולב ואת לְבָנֶיָּה הצחורים והריחנים אשר ריחם כריח היסמין בפריחתו, הניחה על השרפרף אשר בחדר אמבטיה. נכנסה לטבול את גופה באמבט אשר מולא במים חמים וקצף. השתרעה, עצמה את עיניה וחשבה מה יהיה בפעולת ערב השבת בקן התנועה. "מדיטציה" זו ארכה שניות מעטות ומיד נעורה. חופפת שערה, מקרצפת ושוטפת גופה במהירות. יצאה מהרחצה, נעמדה על השטיחון הלבן עם הפרחים הכחולים. התנגבה היטב, סרקה את שערה שהתייבש בינתיים ונעצה בו, מצדדיו שתי סיכות "פרפר" לבנות. התבוננה בראי ובחנה את תסרוקתה. האם שערה סורק כראוי וסיכותיה במקומן. לפתע נפל מבטה על השטיחון וראתה שניי כתמים אדומים עליו אשר לא היו שם קודם. התכופפה, הריחה, מיששה והתברר לה כי אלו כתמי דם. תוך כדי נוספו עוד כתמים על השטיחון. נדהמת ומבוהלת החלה בודקת את גופה. אולי נפצעה או נשרטה מבלי להרגיש ולכן היא נוטפת דם. אך בדיקתה לא העלתה דבר. לא פצע ולא שריטה, מצאה בכל גופה. מבוהלת, רועדת בכל גופה מפחד מוות זעקה: אימא בואי הנה מייד, אני כאן בחדר אמבטיה, אני הולכת למות.
נבהלה אימה של גילי, כִּבְּתָה את הכיריים ומיהרה לראות מה קרה לילדתה אשר רק לפני רבע שעה נכנסה להתרחץ בריאה ושלמה ועכשיו מבוהלת קוראת לה להציל את חייה. נכנסה האם לחדר האמבטיה וראתה את בִּתָה חיוורת ורועדת כולה, שאלה: מה קרה, למה את רועדת כולך? גילי, אשר כושר הדיבור נלקח ממנה פתאום, הצביעה על השטיחון המוכתם בדם. זה, הכתמים האלה הם אשר הבהילו אותך כל כך? הילדה בת השתים עשרה הנידה ראשה לכן. קרנו פניה ואורו עיניה של האם. חיבקה חיבוק גדול ועוטף את גוף בִּתָה, נשקה לה על מצחה ואמרה:
מהיום ילדתי הגדולה את כבר אישה, היום קיבלת את המחזור הנשי הראשון. אין לך מה לפחד, אינך הולכת למות, להפך זה סימן שאת בריאה. האם אחות בית הספר לא הסבירה לכן? הסבירה ועוד איך הסבירה. לפי מה שאני מבינה מההסבר שלה אני עומדת בקרוב להרות וללדת. אוי, ילדתי, את לא הבנת את כוונתה. היא לא התכוונה שילדה בת שתים-עשרה, שלש-עשרה צריכה להרות וללדת. יש לפניך עוד הרבה שנים של גדילה לימודים והתפתחות, עד אשר תהי אישה בשלה ומשכילה ורק אז תחליטי מה רצונך לעשות. לאט לאט חזר הצבע לפניה ופסק הרעד בגופה של גילי. היא התעשתה "וחזרה לעצמה". הביטה בשעונה וראתה כי נשארה רק עוד חצי שעה לתחילת הפעולה. התלבשה במהירות ויצאה מהבית. בדיוק כאשר הגיעה לקן הפעולה החלה. על הספסלים ליד הקירות סביב החדר ישובים בנות ובנים לבושים חולצות לבנות, מכנסי חאקי או חצאיות כחולות לבנות ועניבות. בין החניכים האוחזים בידם כליי נגינה. במרכז אחד הספסלים יושבים צמד המדריכים, אשר אינם נבדלים מהיתר בלבושם פרט לצבע עניבת השכבה.
הפעולה החלה בשירת שירי התנועה ושירי שבת. אחר כך סיפור מסופר בעל מוסר השכל ובעקבותיו שיחה נוקבת. חוזרים לשיר משירי תנועות הנוער ושירים רוסיים. מדיי פעם נחלקים לשתי קבוצות ושרים בשני קולות כאשר הנגנים מלווים את השירה. בחלק האחרון של הערב רוקדים ריקודי עם, מהורה סוחפת עד ריקודי זוגות. הפעולה הסתיימה כאשר החברה נוטפים זעה נפרדים בברכת התנועה "חזק ואמץ" ופונים לשוב לבתיהם, מי בקבוצות מי בזוגות. גילי הולכת עם קבוצת חברות הגרות בשכונתה וסביבותיה. הולכות ומדברות על נושאים המעסיקים בנות בגילן. רק נפרדה מהם ופנתה להיכנס לביתה, נמוגו כלא היו הדמויות אשר בצבצו מתוך אלומת האור אשר האירה את דרכה וכבתה באחת. חזרה למנהרה להמשך מסעה.
המסע ארך זמן מועט, כשתיים שלש דקות והגיע לתחנה הרביעית. רק ירדה מהמסוע ויצאה ממנהרת הזמן, מצאה עצמה נערה בת ארבע-עשרה עומדת עם חברותיה במרכזה של חצר בית הספר התיכון המרכזי בעיר ילדותה בזמן ההפסקה אשר בין שיעור טבע לשיעור התעמלות. שיחתן הרוחשת לחשושים הייתה: האם מותר להתחמק משיעור התעמלות בתירוץ שהבת תמציא כי אינה יכולה להתעמל כיוון שיש לה מחזור? חלק מהבנות בעד, חלקן נגד, הקולות היו שקולים וההחלטה הייתה כי כל בת תחליט לפי מצפונה.
ההפסקה הסתיימה ושיעור ההתעמלות עומד להתחיל. בקצה מגרש הספורט נמצאת כבר ציפי המורה להתעמלות. לבושה מכנסי ברמודה כחולים וחולצת טישרט תכלת, נעלי "ריבוק" לבנים לרגליה. צמתה השחורה מגולגלת והדוקה על עורפה. משרוקית תלויה על צווארה. עומדת בכל מטר שבעים גובהה ומחכה לתלמידותיה. מציצה בשעונה כדי לדעת האם חלפו חמש הדקות תוספת הזמן להחלפת בגדים ולהתחלת השיעור.
לפתע נשמעה שריקה חדה. הבנות הקיפו את ציפי מחכות למוצא פיה בפתיחת השיעור. רק החלה בתדריך השיעור הופיעו שלש בנות, בראשן שרית מלכת הכיתה היפיפייה לבושת מכנסי שורטס כחולים וחולצת בטן ורודה. אחריהן משתרכת, בקושי הולכת – זהבית. שלישיית הבנות ניגשות אל המורה ובפי כל אחת מהן בקשה לפטור מהשיעור מסיבה נשית - הפטור ניתן להן. שמחות על אשר הצליחו "לסדר" את המורה החלו הבנות להתרחק מהמגרש, אז ניגשה זהבית וביקשה גם היא פטור. מה, גם לך אותה סיבה? עוד מעט תבואנה כל בנות הכיתה לבקש. אין יותר אף פטור. השיעור מתחיל מייד ואת גשי למקומך! תרגילי החימום החלו מהקלים והמשיכו בהדרגה בשלבי קושי עד שהגיעו לריצה. בהקפה השניה של חצר בית הספר התמוטטה זהבית והתעלפה. שיעור ההתעמלות הופסק, אחות בית הספר הוזעקה והחלה מייד בהנשמה. אחר שניים שלשה ניסיונות הנשמה, התעוררה זהבית מעלפונה. אחות בית הספר בחרה בשתי בנות והורתה להן ללוות את זהבית לביתה ולהיות איתה עד אשר אימא שלה תשוב מהעבודה והבנות אכן ניאותו וליוו את זהבית לביתה כשהן נושאות את ילקוטה ועוזרות לה בהליכה, כשהיא נשענת עליהן.
שיעור ההתעמלות התחדש, אך האווירה הייתה עכורה. הבנות, נרגשות התלחשו בניהן על כל מה שהתרחש בשעה האחרונה.
למחרת הדבר היה לשיחת היום. נודע כי מורת ההתעמלות נקראה אל המנהל, ננזפה והוזהרה על ידו שחלילה דבר כזה לא יחזור שנית, אחרת תושעה מעבודתה. הבנות אשר "סידרו" אתמול את המורה לא ידעו את נפשן מרב צער על אשר אירע. התחבטו והתלבטו כיצד לנהוג. האם להתנצל בפני המורה ולהסתפק בכך, או "לתפוס אומץ", לגשת למנהל ולספר לו את האמת. לבסוף החליטו לספר למורה את האמת, לבקש את סליחתה ואיתה יחד לגשת אל המזכירה ולידע אותה בהשתלשלות האירועים. למחרת ניגשה השלישייה המפורסמת אל ציפי ובעיניים מושפלות סיפרו לה את כל האמת וביקשו שתסלח להן, אחר כך חבוקות איתה ניגשו אל המזכירה יִדְעוּ אותה במה שהתרחש אתמול לפני תחילת השיעור וביקשו ממנה להשתדל אצל המנהל כי יבטל את נזיפתו למורה. היא הבטיחה לעשות ככל יכולתה. מאורע זה שינה את התנהגות הבנות לחלוטין. אחוות "נשים קטנות" שררה בכיתה. התחמקות משיעור התעמלות בתירוץ שווא לא חזרה על עצמה.
בת אשר הלכה הביתה בהפסקה בשל אילוצים נשיים ואחרה לשוב גוננו עליה חברותיה, סיפרו למורה כי היא מרגישה לא טוב ולכן הלכה הביתה. החברוּת בין הבנות הלכה ונעשתה הדוקה ומשמעותית יותר ככל שחלף הזמן. סודות כמוסים אודות התאהבות סיפרה בת לחברתה הטובה אף חברה לא נצרה את לשונה. כך קרה עד שכל הסודות היו גלויים והשיחה הרווחת הייתה "מי מאוהבת במי", או "מי יוצאת עם מי".
יום אחד התאהבה גילי בעמיר. נער ממוצע קומה בעל עיני שקד שחורות תלמיד בכיתה מעליה ולא ידעה איך לנהוג. חשבה לעצמה האם לגשת אליו ולבקש חברות? חשש נתגנב לראשה, שמא יסרב וידחה אותה. תפנה ותספר לעידית חברתה הטובה ותבקש ממנה לעשות במקומה את "העבודה". חששה כי עידית תרוץ לספר לחברות והיא עם סודה תיפול "לפה הגדול" של כל הבנות והן כבר "תרדנה עליה חזק". יום אחד ניגשה לדבר עם עמיר ותוך כדי שיחתם סיפרה לו על רגשותיה כלפיו. היא הופתעה מאד שלא דחה אותה מייד במקום ולא סרב לבקשת החברות. להפך, הוא חייך את חיוכו המקסים ושאל: את בטוחה שאת באמת רוצה להיות חברה שלי? כן, בטוחה –ענתה לו. נו טוב, אם זה כך אז אנחנו חברים. באמת, אתה מסכים מרצונך? רק אל תעשה לי טובה ואל תרחם עלי. אני שונאת שמרחמים עלי ולכן נענים לבקשתי. אם זה כך אני מוחלת על הטובות ולא צריכה חברות שכזו. את באמת חושבת שאני מרחם עליך ולכן מסכים להצעת החברות שלך? שאל עמיר. אני מאוהב בך עד מעל הראש, רק התביישתי לבקש ממך חברות, פחדתי שמא אהיה לצחוק בעיני חבריי. עוד אומרים שהבנות הן המין החלש, אמרו שניהם ביחד ופרצו בצחוק אדיר. זו תחילתה של חברות נפלאה. בהתחלה הסתירו את דבר חברותם עד אשר במקרה נתגלה מקום מפגשם הסודי. זוג נוסף קבע את קן אהבתו באותו מקום. משנתגלה סודם התנהגו בפשטות למרות חששם כי חבריהם יעשו מהם צחוק. יש שראו אותם מהלכים אחוזיי ידים, יש שראו אותם אפילו מתנשקים, אולם אף אחד לא צחק להם. יום אחד בא עמיר לביתה של גילי ומראהו לא היה כתמיד. חיוכו המקסים נמחק מפניו. מה קרה, קרה אסון, מי מת? שאלה מבוהלת. לא, אף אחד לא מת ואפילו לא נפצע. אז מה, יש לך חברה חדשה, אינך אוהב אותי יותר? חזרה ושאלה. לא, אני אוהב אותך, מת עליך ואין לי חברה אחרת.
אז מה כן, מדוע אתה כל כך חיוור ואיפה החיוך המקסים שלך? זו בדיוק הבעיה, קשה לי להסביר, יותר נכון אני מתבייש להוציא את המילים האלה מהפה. עמיר, נו כבר, ספר, שכחת עם מי אתה מדבר! הבטחנו שלא יהיו בינינו סודות.
טוב, איך אני אגיד לך את זה, כך שזה יכאיב לנו פחות. אנחנו יורדים מהארץ. אבא שלי מצא באמריקה עבודה ודירה. אנחנו מצטרפים אליו בעוד כחודש, נכון יותר בסוף שנת הלימודים.
מה, ככה סתם קמים ועוזבים, יורדים מהארץ. משאירים פה את כל החברים. אני, מה יהיה עלי, עלינו ועל אהבתנו? אני מבטיח לכתוב לך ואחזור לשרות הצבאי. הבטחות, הבטחות, תשבע בשבוע צופית שתקיים את הבטחתך לכתוב לי כל שבוע, הכריחה אותו. או-קי אני נשבע.
שנת הלימודים הסתיימה. עמיר ומשפחתו עזבו ונסעו ללוס-אנגלס. מכתביו הגיעו כל שבוע, גילי ציפתה לבואם כל יום ראשון. עם הזמן הלך והדלדל זרם המכתבים וגם אורכם נתקצר עד שפסק כמעט לגמרי פרט לכרטיסי ברכה של "שנה טובה" לראש השנה העברי ולאזרחי. קשה היה לגילי לקבל את עובדת נתק הקשר בניהם. עד כדי כך כאב לה הדבר שעזבה את בית הספר בו למדה ועברה למוסד חינוכי בקיבוץ. כילדת חוץ היה לה קשה להיקלט בחברת המוסד בו למדה ויצרה קשר עם החברה מחברת הנוער. הכרותה עם חבורה זו הלכה והעמיקה ככל שחלף הזמן. היא בילתה אתם את רב זמנה הפנוי. כך הכירה את יוסי חיל מחברת הנוער המשרת בגולני והייתה לחברתו. זו לא הייתה חברות כזו שניצתה בה אהבתה הגדולה את עמיר. אלא מפלט מהבדידות לשני אנשים שחיפשו נחמה ומצאו אותה אחד בחברת השני, כך לפחות הרגישה גילי. יוסי נהג בה בעדינות, כפי שנוהג גנן מיומן בשתיל רך שרק נטע, ומקווה כי יהיה לעץ המניב פרי. היא השיבה לו ביחס חם ואוהב, נהנתה בחברתו וסמכה על טוב ליבו. בימי שישי בצהרים הייתה הולכת לחדרו, מנקה ומסדרת אותו. פורסת מפה ושמה אגרטל עם פרחים על השולחן שבמרכז החדר. מיישרת את כיסוי המיטה הצבעוני, מסיטה את ווילון החלון, מתיישבת בקצה המיטה ומצפה לבואו. יוסי הגיע, רובה הגליל על כתפו, נוטף זעה כולו. רק נכנס לחדר קפצה גילי מהמיטה חיבקה ונישקה אותו. יופי שבאת, אני ממש שמחה החייל שלי בבית ,אמרה והניחה את הכומתה על ראשה. איך אני נראית, מתאים לי להיות חיילת? מתאים ועוד איך מתאים.
מועד בחינות הגמר הגיע. גילי עסוקה יותר מתמיד, שוקדת על עבודת הגמר שעליה להגיש ומתכוננת לבחינות קיבלה "צו ראשון" מלשכת הגיוס. מתלבטת במחשבתה האם להתגייס יחד עם כולם מחברת הנוער ההולכים לנח"ל או להתגייס במועד ובמסלול שצה"ל יועיד לה. החליטה לספר ליוסי ולהתייעץ איתו. ביום שישי הלכה כמדי שבוע לסדר את חדרו. בסיימה את ניקוי וסידור החדר התיישבה בקצה מיטתו כהרגלה, לחכות לו. חושבת האם וכיצד לספר לו את לבטיי הגיוס בהם היא מתלבטת.
החייל הגיע. שב! אמרה נרגשת כולה ופינתה לו מקום לצידה בקצה המיטה. יש לי משהו חשוב להגיד לך. המשיכה את דבריה באותה התרגשות בנופפה בצו אשר קיבלה. לא עכשיו, איפה החיבוק, מה כבר לא מגיע לי? אני מת לישון. באתי ל"רגילה", כך שיש לנו מספיק זמן. עכשיו אני הולך להתקלח ולמסור כביסה, נדבר פעם אחרת. או קי, שיהיה כך.
שבת, גילי קמה בשעת בוקר מאוחרת, שתתה כוס קפה ויצאה לעבד את גינתה הקטנה אשר בחזית החדר. היה זה יום אביב, האוויר ספוג ריח רעננות, שמיי התכלת נקיים מעננים. איזה יום יפה, חשבה. הלוואי והמזל יאיר לי פנים, כמו השמש בשמיים. ניכשה את העשבים, עדרה וגירפה את גינתה. קטפה ציפורני-חתול, נכנסה לחדרה שמה שלשה מהם באגרטל עם מים על שולחנה והיתר המיועדים ליוסי - בכוס מים נפרדת. התקלחה, החליפה בגדיה ושמה פעמיה לחדרו כאשר ביד אחת זר הפרחים וביד השניה הצו אשר קיבלה. בשעת צהריים נקשה על דלתו כמוסכם ונכנסה. מצאה אותו ישן. נשקה לו ושרה את "גולני שלי" – התעורר עם חיוך נסוך על הפנים וקם. ראה את ציפורני-החתול הסדורים באגרטל, חיבק אותה ונשק לה.
אחר שרחץ פניו והתלבש יצאו לחדר-האוכל לארוחת-צהריים. בהגיעם לשם שמח לפגוש הרבה מהחברה שלו אשר לא ראה זמן רב. ישבו לשולחן לסעוד יחד איתם. הוא סיפר להם מהווי שירותו ב"גולני", חקר ושאל מה נשמע ב"חברת הנוער"? כך ארכה הסעודה שעה ארוכה, עד אשר קמו ופנו איש לדרכו.
גם "הצמד-חמד" (כך הם כונו בפי חבריהם,)קמו ויצאו אוחזים ידיים. שמו פניהם לעבר יער האורנים אשר בשולי המשק המשתרע לאורך המדרון עד לעמק. מהלכים לאיטם הגיעו עד למקום בית הקברות המקומי. עלו להעיף מבט בקבריי מייסדי המקום. בהגיעם למעלה התהלכו בין השבילים דוממים ומהרהרים כיצד נראו החיים פעם במקום ועד כמה נשתנו. סיימו את סיורם, ירדו אל השביל הראשי המוביל לעמק והלכו בו עד אשר הגיעו לצומת. סטו מהדרך והלכו בשביל צדדי עד שהגיעו לקרחת היער שהיו בה מתקני שעשועים וספורט פעיל, עצרו והתמקמו בה. התיישבה והחלה להתנדנד לאיטה על אחת הנדנדות, שערה הארוך והשחור כעורב פזור לכל רוח. הוא נשען על אחד מעמודי המתכת של המתקן. הו גילי, לו ידעת עד-כמה התגעגעתי אליך, בכל רגע פנוי שהיה לי חשבתי רק עליך.
גם אני חשבתי המון עליך. יש לי הרבה לספר לך , לדבר ולהתייעץ איתך. בוא נרד למטה נמצא ספסל פנוי בצל בין העצים ונשב לנו לשוחח בנחת. ירדה מהנדנדה, היו מהלכים חבוקים במדרון עד שהגיעו לשולי קרחת היער המעוטרים בעצי אורן, מצאו ספסל אבן פנוי פרשו עליו שמיכת "פיקה" צבעונית והתיישבו מחובקים. פנתה אליו ואמרה: שמע, תקשיב טוב טוב למה שאני עומדת לספר לך! קיבלתי צו ראשון מלשכת הגיוס ועלי להתייצב שם בשבוע הבא לבחינות וראיון התאמה. אני סבורה כי בראיון ישאלו אותי איפה אני רוצה לשרת, אם הבחירה בידי? האמת היא שאיני יודעת איזו תשובה לתת להם. אני מתלבטת אם להתגייס יחד עם כל החברה מ"חברת הנוער" לנח"ל או להתגייס במועד הגיוס של הבנות מהמוסד לטירונות רגילה במגמה להגיה לקצונה. ממש איני יודעת להחליט, קיוויתי שתוכל לייעץ ולעזור לי בהחלטה. מה דעתך?
מה דעתי, את בטוחה שאת רוצה לשמוע אותה? כן, בהחלט! ענתה בתקיפות. נו טוב אם זה כך אומר לך את דעתי על הנושא, אך אל תתפרצי באמצע עד שאסיים את כל דבריי. את זוכרת שבאחת הפעמים מדדת את הכומתה שלי, ושאלת האים מתאים לך להיות חיילת ועניתי לך בחיוב?
גם עכשיו אני חושב כך, אלא שהתנאים השתנו. הצבא הוא לא אותו צבא כפי שהיה בתחילת שירותי הצבאי. יש הרבה בנות שהוטרדו מינית ואני פוחד ממה שעלול לקרות לך. אני כל כך אוהב אותך ורוצה שתהיי רק שלי, כולך רק שלי. שתאהבי אותי כפי שאני אוהב אותך. שתרצי לחוש את גופי, כפי שתשוקתי בוערת בי אליך. אני לא רוצה שתתגייסי, אנא עשי הכל שלא יגייסו אותך. מוטב שתורידי פרופיל ואם זה לא נראה לך אני אפילו מסכים להתחתן איתך עוד לפני השחרור. רק הייתי רוצה לדעת שאת מוכנה להתחתן איתי מאהבה ולא משום סיבה אחרת. להוכחה שאת כל כולך אכן אוהבת אותי הייתי רוצה כי את שבועת אהבתנו נִֹשָבַע בקיום יחסים אינטימיים כזוג אוהבים לכל דבר, כאן ועכשיו בצל העצים. זהו אני סיימתי את דבריי. (אמר תוך שהוא קם מהספסל, מושך את שמיכת הפיקה ופורש אותה על האדמה המוצלת.)רצית לשמוע את דעתי, השמעתי לך אותה. עכשיו אני רוצה שנממש את אהבתנו. ככל שהמשיך לדבר הרגישה גלי הנדהמת לשמע דבריו, כחולמת חלום רע. היא שביקשה עצה ממי שעד אותו רגע היה חברה הטוב - הוכתה הלם ואיבדה את כושר הדיבור למשך כל זמן נאום אהבתו החושני. בו בזמן עלו וצפו בזיכרונה דבריה של אימה אשר אמרה לה עוד בהיותה ילדה בת שתיים עשרה. כל החיים עוד לפניה. עדיף שתרכוש השכלה ותהיה מוכנה לחיים. כאשר תרגיש כי היא בשלה לחיי נישואין והורות רק אז תממש אותם. לא תודה-ענתה ודמעות זולגות מעיניה. אם אתה באמת אוהב אותי, אהבה כה עזה כפי שתיארת, אז נא המתן בסבלנות בבקשה עד שאסיים את שירותי הצבאי ואולי גם את לימודיי האקדמיים. אם אין לך סבלנות לחכות הרי שאתה חופשי לקום וללכת.
את טיפשה, כפוית טובה, הֵטִיָּח בה כאשר קם ללכת. אני הבטחתי לך נישואין ואת מסרבת לי? כך מתנהגים אל בחור אוהב? אם זו אהבה אני מוותרת עליה –ענתה בוכייה. אתה פשוט לא מבין, אני רק בת שמונה עשרה ורוצה להגשים את עצמי, להתגייס יחד עם חברותי ללימודים ולהיות קצינה. אחר כך להמשיך ללמוד ורק אחרי כל זה אנשא לאדם שירצה בי ויאהב אותי כפי שאני. אתה, חושב שאתה אוהב אותי, אבל כל מה שאתה מרגיש כלפיי זו רק משיכה גופנית, מינית ולכך איני מוכנה. תודה רבה על כל מה שהיה בינינו עד היום. אזכור תמיד את כל התקופה היפה של חברותנו. בא נחזור יחד למשק ואיש לא ידע אשר אירע.
את יותר טיפשה ממה שחשבתי –אמר תוך שהוא מקפל את השמיכה. דעי איש לעולם לא יהיה חבר שלך, גברים לא אוהבים שבחורה מסרבת להם.
נחיה ונראה ענתה תוך כדי הליכתם בשביל העולה למשק.
רק הגיעו לשער המשק נמוגו דמותו של יוסי וכל הסובב, כענן הנמוג בשמיי התכלת ביום בהיר.
מצאה עצמה עומדת בפתח מנהרת הזמן, נכנסה לתוכה להמשך מסעה.
נסעה יום שלם (היה זה סוף שבוע) עד אשר הגיעה לתחנתה הבאה. ירדה מהמסוע ,יצאה מהמנהרה והנה היא עלמת חן תמירה, בת עשרים ואחת. לבושה שמלה לבנה ארוכה. רקומה בחזית חוטי זהב, ומשובצת אבני חן זעירות וצבען אדום הארגמן. שובל משי נשרך אחריה. שער ראשה השחור כעורב וארוך, קלוע לצמה היורדת ומגיעה עד מותניה. על ראשה כתר פנינים והינומת תחרה גולשת מאחוריו. מסתובבת חסרת מנוחה בשטח גן האירועים המואר, מצפה לחתן שטרם הגיע ולאורחי החתונה. מציצה מדי פעם בשעון הזהב החדש שקיבלה מהוריו לכבוד החתונה. עוד מעט יגיע הרב וצריכה להתחיל החופה. האורחים רובם כבר כאן והחתן עוד לא בא. החלה חרדה לשלומו. חשש נתגנב לליבה, שמא קרתה תאונה והוא נפצע. אולי להפך, "החליט לדפוק לה ברז" ולא יופיע כלל. איך היא ובני המשפחות ייראו בעיני האורחים? ומה על כל המתנות שקיבלו, איך יחזירו הכל? מה על מחיר החתונה, מי ישא בכל הנזק? למרות שדאגותיה לשלומו הלכו וגברו כי הוא אף פעם לא מאחר, להפך הוא תמיד מקדים, זו היא המאחרת,(אולי ניסה ללמדה שיעור?) ניסתה למראית עין לשמור על קור רוחה. לפתע ראתה אותו מרחוק, ניתקה ממקומה ורצה במהירות, כאילו ריחפה לקראתו. פגשה בו ואנחת רווחה נשמעה מפיה. סוף כל סוף הגעת, מה קרה לך, מדוע אחרת כל כך, אתה הרי אף פעם לא מאחר? חשבתי כי ברגע האחרון נבהלת מכובד האחריות שאתה לוקח על עצמך היום והחלטת לברוח ולהסתלק. כמה אני שמחה שאתה כאן! כבר לפני שעה הייתה צריכה להתקיים החופה. אנחנו באיחור, בא ניגש, אחר כך אשמע את כל מה שיש לך להגיד להגנתך. טוב , אבל רגע , איפה הכיפה? (אמר תוך כדי חיפוש בכיסיו.) מה, אינך יודע איפה הכיפה, אתה רוצה להגיד לי שֶשָכָחַתָ אותה בבית או במקום אחר? בא נשיג לך כיפה, בטח יש למישהו מהם וישאיל לך אותה ברצון. (נזפה בו חסרת סבלנות.) מי אמר לך ששכחתי אותה בכלל. קניתי חדשה והבאתי אותה לכאן, רק תני לי רגע לשחזר את צעדיי ולהיזכר איפה יכולתי להניח את השקית עם הכיפה, אז אמצא אותה. (כל האיחור שלי לחתונה היה בגלל הכיפה, זאת אספר לך פעם אחרת, אמר.) נו טוב, אם אתה אומר שיהיה כך, העיקר שתמצא אותה מהר ונוכל להתחיל כבר בטקס.
לא עברו חמש דקות, הכיפה נמצאה על שולחן קבלת הפנים בכניסה לגן האירוע, (המקום בו הניח אותה כאשר רק הגיע לחתונה.)
החופה עמדה להתחיל, גילי ורן צעדו אל המקום שיועד להם בליווי הוריהם. היא בשמלתה הלבנה וזר חבצלות לבנות בידה. שתי ילדות קטנות ממשפחתה בשמלות לבנות וזרי נרקיסים לראשיהן, הולכות אחריה ומחזיקות בשובל שמלתה. הוא בחליפת ג'ינס תכלת ותפורים לבנים מודגשים, חולצה לבנה, עניבה תכלת וכיפה בוכרית רקומה בצבעי אדום וכחול לראשו. הטקס התנהל, כאשר הזוג ניצב במקומו בחופה ולצידם הוריהם. החתן קידש את הכלה ולבסוף שבר את הכוס. אז קרא כל הקהל "מזל טוב" בקול אדיר. נישוקים וחיבוקים של כל המי ומי עם בני הזוג התעופפו באוויר ואז רק החלה השמחה עצמה. גילי חלצה את נעלי העקב, החליפה אותם בנעלי ריקוד ואת שמלתה הארוכה בשמלת ברוקד תכלת קצרה. היא ורן החלו לרקוד ואליהם הצטרפו חבריהם הצעירים לריקוד "הורה" סוחף מדי פעם הצטרפו אליהם מבוגרים. לאחר "ההורה" וריקודי עם אחרים הגיע תור "הטנגו" אותו רקדו גילי ורן כזוג יחיד במרכז רחבת הריקודים. בהמשך התזמורת ניגנה מוזיקה לריקודים מודרניים. הקהל הרוקד נע לצלילי המוזיקה עד כלות הכוחות. טיפין, טיפין החלו האורחים לפרוש לבתיהם עד אשר עזב האחרון והחתונה הגיעה לסיומה.
המחותנים החלו במתן טיפים לכל מי אשר תרם להצלחת האירוע ונכנסו למשרד לשלם את יתרת החשבון. גילי ורן נפרדו נרגשים בנשיקות וחיבוקים מההורים ומיתר בני המשפחה אשר עדיין נשארו במקום. לקחו את סלסלת המתנות העמוסה לעייפה ושקית ההמחאות הגדושה, נכנסו לרכב ופניהם לביתם החדש. רק הגיעו לבית, הניחו את החבילות על הסף.
גילי ניסתה לפתוח את הדלת. לפתע רן חיבק והניף אותה באוויר, תפס ונשאה על כפיים פנימה. ברוכה הבאה לארמון –מלכתי, כל אשר כאן שלך הוא –אמר.
נרגשת ניגשה לשולחן המתקפל שעמד בחדר הכניסה. עליו פרושה מפה פרחונית, אגרטל כחול ובו זר ענק של שושנים צחורים ניצב עליה. התקרבה כדי להריח את הפרחים, אז גילתה מעטפה בצבע תכלת כרוכה בסרט ורוד לאחד הגבעולים. בזהירות פתחה אותה ושלפה את הפתק מתוכה.
"לגילי אשתי, אהובתי - רן". חיבקה את צווארו ונשקה לו בחום. זכרתָ –אמרה. מה זכרתי? שאל. זה שאני אוהבת במיוחד שושן צחור. כן, ידעתי שאת אוהבת אותם מאד , אבל חשבתי שאותי את אוהבת יותר מהכול. כמו שאני אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם. בטח שאותך אני אוהבת הכי בעולם.(ענתה כאשר היא ממשיכה לחבקו ולהישען עליו.)
תוך שהמשיכו בגיפופי אהבה התאדו הדמויות ונמוגו כבועות סבון. נכנסה גילי למנהרת הזמן והמשיכה במסעה.
הנסיעה ארכה כחמש דקות והגיעה לתחנה הבאה. ירדה גילי מהמסוע יצאה ממנהרת הזמן והנה קרן אור זהובה וממנה נשקפת דמותה והיא אישה צעירה בת עשרים וחמש לבושה שֹמלת הריון כחולה מעוטרת ברקמת צלבים לְבָנָה לְפָנִים לאורך ֹשְנֵי תִפְרֵי האמצע ובשולי השרוולים הקצרים. כרסה בין שיניה הולכת ומתנדנדת כאוָזָה ולצידה רן נושֹא בידו האחת את תיקָה וידו השניה אוחזת בידה, הולכים בשביל המוליך למחלקת יולדות. זהו, הזוג מגיע למחלקה. גילי נכנסת לְהִבָּדֵק ורן נשאר במסדרון לאחר מספר דקות יוצאת אחות ומודיעה לו כי אשתו מועברת לחדר לידה, הוא רשאי לְהִכָּנֵס אליה להיות אִתָּה חמש דקות, אז לצאת ולהמתין במסדרון. רן נכנס, שֹם את תיקה של גלי על הארונית שליד מיטתה, נושק לה ואומר: אני חייב לצאת ולהמתין בחוץ עד אחרי הלידה, את תהיי בסדר, הלידה תעבור בשלום, אני "אחזיק לך אצבעות". נושק לה שוב ובפתח לפני צאתו זוקף את בוהן ידו כאומר "בהצלחה" ויוצא.
רן ממתין במסדרון, מציץ מדי פעם בשעונו, השניות הופכות לדקות והדקות לשעה. ההמתנה מתארכת מעבר למשוער. שעה רודפת שעה, סיגריה מחליפה סיגריה. הרהורים חולפים בראשו של רן: "מה עובר על גלי שם בפנים?"
גלי השקועה בעִרפוּל חושים שומעת את קולה של המיילדת: "עוד לחיצה אחת –זהו, ילדה טובה. "מזל טוב" יש לך בן. תראי איזה חומד, יופי של חיל למדינה, הנה עכשיו אני שמה אותו על הבטן שלך". "מה היא מקשקשת?" (חושבת גילי) מי צריך חיל, אני ילדתי ילד לא כְּדֵי שאגדל אותו בשביל המדינה.
האחות יוצאת למסדרון ומודיעה לרן: "מזל טוב יש לך בן, אשתך בחדר התאוששות, אתה יכול להיכנס." רן נכנס ונושק על מצחה של אשתו. "מה שלום האִמָּא?"שאל. גילי מותשת לחלוטין מחייכת אליו חיוך רפה ונרדמת. רן עוזב את החדר, ניגש לתא הטלפון הציבורי מטלפן להורים של גילי (כפי שהבטיח לה עוד לפני שילדה,)ומודיע להם: "גילי ילדה בן, הלידה עברה בשלום, הָאִמָא והתינוק בריאים." אחר כך טלפן להוריו ובישֹר להם בשאגת שמחה כי נולד לו בן ומהיום הם סבא וסבתא.
רן חוזר אל גילי ומוצא אותה עֵרָה למחצה, לְיָּדָה אחות ושְנֵי סניטרים. "מה קרה, מה כולכם עושים פה?"
"הכל בסדר, אנחנו פשוט מעבירים אותה למחלקה," (עונה האחות.) "אז גם אני מצטרף אליכם," כך מובלת גילי אל מחלקת היולדות כשרן לצידה ואוחז בידה.
"בבקשה תשאירו אותנו קצת לבד," פונה גילי אל הצוות לאחר שהועברה למיטתה. הצוות נאות, הסניטר מסיט את הווילון הסוגר, יוצא מהחדר והם נשארים לבד.
"חומד, אתה נראה נורא עייף, עמדת על הרגלים כל היום. סע הביתה, תנוח. מחר תִּקְנֶה הכל לפי הרשימה שְהֵכַנּוּ , רק אחרי זה תבוא ." טוב, אעשה כמצוותךְ – אומר רן ועוזב.
בערב היא מבקשת מהאחות כדור שינה ונענית בחיוב. האחות נותנת לה כדור עם כוס מים, גילי בולעת וכעבור זמן קצר שוקעת בשינה. בשנתה, היא מוצאת עצמה הולכת בתוך מנהרה אין-סופית מוארת באור ֹשְמֵימִי תָכוֹל ומלאכֵי לָבָן מרחפים בה.
גילי מקיצה משנתה. הנה היא במיטה, לאחר ניתוח כריתת הרחם, במחלקה הגינקולוגית. קומה אחת מעל מחלקת היולדות בה ילדה את בנה.
