קור של בוקר חורפי היכה בו כשיצא מן הקמב"ציה. חש כאברך רך הממהר לתפילת ותיקין וכמותו הותיר בו אור היום העולה רגשות כהים של אשמה לא מוכחת. השמים היו מעוננים תחתיו כים תכלכל, פסגות ההרים סביב פרצו פה ושם מעל משטח העננים כאיים בים. מן המזרח היכתה בו לפתע שאגה אדירה כשרביעיית פנטומים כבדי משא, עדויי פצצות, אף הם משכימי קום, חלפה מעליו בגובה הגגות, כף את ראשו מאימת העוצמה האדירה שחלפה כה סמוך לו אף שגם היא הטילה בו מורך גדול לאור החדשות האחרונות מן החזית.
אנחנו דור דפוק. – חשב ביאוש - אנחנו לא מגיעים לקרסולי הדור של ששת הימים.
רצתה גם הפעם להגיש לו נייר סופג שיספיג בם את נצנוצי הדמעות שבאופן רגיל, ברגעים שכאלו, היו אמורים להקוות בו לצד העין אך הוא דחה אותה בגב ידו באומרו – אני יודע, אני יודע, אבל תני לי לבכות בדרכי, הדמעות עושות לי טוב היום, גם אם הן חבויות בתוכי.
הכל החל באותו יום כיפור – לחש לה שפוף כקולו – כל השרטות, כל הנפילות, כל האכזבות, החלומות הביעותים, המריבות, השתיה המופרזת, הנגיעות בסמים......, הכל החל ביום כיפור בשתיים בצהריים.
אנחנו פשוט דור דפוק.
לא על עצמו בכה. על השבר בכה, על האלים שהכזיבו, על אלו שהבטיחו בדברי רהב והלל לנצח ולא קיימו, על אלו שקמו מן החולות ספוגי הדם כעוף החול בעקבות המפולת אל תחילתה של קריירה חדשה. הוא היכה בזעם באגרופו על השלחן ועיניו הורמו קמעה נכחה.
אנחנו פשוט דור דפוק.
כוס התנפצה אל הרצפה. שבריה היו חדים כעוצמת כאבו. כנהמת שיברו. מפוזרים על הארץ כמחשבותיו התועות. כבר חודשים שהוא מופיע אצלה פעמיים בשבוע לספר ביציאת מצרים, כפי שהגדיר זאת בהומור שנון וכואב, לאסוף את השברים. כמו תמיד שפת גופו שפופה כרוחו, עיניו לוחכות בקצות נעליו, מתרוממות אל בן שיחו רק לעיתים נדירות, בעצב רך, בכאב עצור, באכזבה גדולה של ילד שהבטיחו לו ולא קיימו, באצילות של מי שישא את הבושה בדממה ולא יפגע באחר. בשברון לבב. הגוף המשיך לדבר בשפת הנכאים שלו גם כשהתישב על הכיסא ולא הוציא מילה. מרפקיו היו שעונים על השלחן, ידיו לצידי הראש הלא מגולח, והיה מניע את ראשו מכאן לכאן כלא מאמין למראה עיניו, למראות שהעלה מן האוב. גם כשהיה מעז לקום היו כתפיו נשמטות, א-טוניות, כבדות מלשאת את משא תלאותיו, ברכיו נראו כעומדות להשמט והעיניים חפרו מטה, אל האני הנמוך מאבק שמשך את רוחו למטה, תמיד למטה, אל בור עברו האפל.
הביט בקרעי נפשו פנימה כבשברי הכוס שעל הרצפה. – זה דווקא התחיל טוב. כמו שציפינו. - לחש אליה - קראו לנו בערב יום הכיפורים, היה טלפון, נסעתי לשדה דב, נורד, טיסה, רפידים, החבר'ה שאספו מן המטבח ארגזי אוכל לחדריהם ליום המחרת, ליום הצום, ואני שחיפשתי לי מניין ל'כל נדרי' בערב.
את התפילה קטעו למחרת בבוקר באמצעות שליח מבוהל. תדריך. יוצאים לתקוף. יופי, חשבתי לעצמי, זה מה שצריך לעשות, כמו בששת הימים, ועוד אנו דנים במזג האויר ובחיצים האדומים הילדותיים המסמנים תוקפים על המפה, זעזעה הסירנה בשתיים בצהרים את כל מה שהאמנתי בו. הבטתי במסכי המכ"ם, הכל היה שם לבן. גושים גושים של 'בליפים' לבנים שמייצגים את חיל האויר המצרי חצו בנון שלנטיות את התעלה מזרחה כאילו כלום, כאילו אין סדר בעולם. לא יכול להיות, חשבתי לעצמי, זו בטח תקלה במכ"ם, אולי אלו להקות ציפורים. הגושים הלבנים חצו את התעלה ישר אלינו וכמו תחת שרביט של מנצח, בתיאום, כאיש אחד, החלה כל שורת הטלפונים שעל הקיר לצלצל, טלפונים מאובקים שאף אחד מעולם לא שמע אותם מצלצלים ולא ראיתי איש שמדבר בהם. חטפתי אחד מהם....ידיו אחזו בשערותיו וראשו נע מצד אל צד כלא מאמין - ....תוקפים אותנו, הצילו. חטפתי טלפון שני, מטוסים יורדים עלינו, יש לנו הרוגים, תביאו חיל אויר, חטפתי שלישי ורביעי וחמישי והקולות הנדהמים היו נואשים כקודמיהם.... הבטתי במסך הקרוב, הגוש המרכזי כבר היה מעלינו ובטרם הספקתי להניח את הטלפון האחרון מידי ורעם אדיר של פיצוץ הניף את הדלתות וסגר אותם ברגע, פרץ האור הכה בחדר החשוך כמו ברק, שמעתי רעמי צרורות מבחוץ, מישהו צעק 'קומנדו מצרי', יצאתי מן הדלת לאורך הקיר תוך דריכת העוזי הקטן שבידי וראיתי מילואימניקים שוכבים על גבם ויורים למעלה בכל מה שיש לאל ידם. מטוס מכסיף נפנף לנו בכנפיו, קרוב קרוב, כה קרוב, כלועג לאידנו....
קולו השתנק. ואני מצידי לא לחצתי. ישבנו זו מול זה דוממים, לא יודעת כמה זמן חלף, בעיני רוחי ניסיתי לשחזר מעט מן המתחולל בנפשו פנימה. כבר שנים, כך הוא מתלונן, שאינו מסוגל. שאינו יכול לנהל שיחת חולין, שאינו מסוגל לדבר עם ילדיו, עם אשתו הכל מתנהל בשאגות זעם כבוש. כבר פנה אל פתרון השתיה הכוזב וחזר בו, כבר ברח מן הבית כמה פעמים ליום או לשבוע, עד שמצאו אותו למבוכת אשתו וילדיו זרוק כשיכור ליד עץ ברחוב ליד ביתו. אינו מסוגל לעבוד, לא מסוגל להתמיד. אדם שציר נפשו נשבר בתוכו.
הכל החל ביום כיפור - היה חוזר וממלמל – דווקא התחיל טוב... - דמעות אמיתיות החלו פתאם לזלוג על לחייו. תפס את ראשו בשתי כפותיו כלא מאמין, כמנסה להסתיר וכל גופו הגדול הרעיד כעלה נידף ברוח. ידעתי שהגיע אל התמצית, אל תחתית הבור, אל הנקודה הקריטית בטיפול, ונדרכתי.
קולו נבע עמום כמו מתוך בטנו בהתכופפו מטה אל ברכיו כבתנוחה עוברית.
המטוס נפנף אלינו שוב, ואז ראיתי בהינף של רגע את מה שהטיל לעברינו, את הפצצה הנופלת. העינים שלי לא יכלו להנתק ממהלכה למרות שכולם כבר תפסו מחסות או היו בדרך אליהן, בשניה אחת נותרה הרחבה ריקה מאדם ורק אני נותרתי במרכזה עומד ומביט מעלה כמהופנט, עוקב בעיני אחר הפצצה כמו בסרט, לא נענה לקריאות חברי לברוח, להתחבא, זה היה רגע מבורך של התנתקות, ידעתי שאחריו יבוא הפיצוץ, אבל לא היה אכפת לי. הייתי מנותק מן העולם המאכזב הזה לכמה שניות וזה היה דבר לגמרי מבורך.
קולו נדם. ידעתי שרגע הפיצוץ קרב ובא. גופו זינק לפתע מן הכסא כמו הועף מן ההדף הצידה. הזדקפתי גם אני בכסאי דרוכה לקראת הבאות אך הוא נאלם דום ובכתפיים שמוטות כתמיד חזר לשבת על הכיסא באיטיות.
אז מה קרה? - שאלתי בהיסוס כעבור זמן.
הוא הביט בי בעצב נורא ובתוכחה גדולה כמוציא חרק מפנכת האוכל שלו, שתק עוד רגע ואז.
הפצצה פגעה בדיוק היכן שחשבתי שתפגע.
היכן? -שאלתי דרוכה וקולי גבה מעוצמת הרגע.
במרכז הרחבה. היכן שעמדתי.
הבטתי בו נבוכה כמביטה במישהו שחזר מן הגיהנום. מן הכפור.
אז כיצד ניצלת? איך אתה כאן? -גמגמתי במבוכה.
לא יודע. אני באמת כאן? - השיב במבוכה ופרש ידיים לצדדים - לא יודע. הרי לא הייתי שם באמת. הרי הייתי בסרט. חברים שלי מספרים שברגע האחרון ממש זינקתי למחסה, או עפתי לשם מההדף, באמת שאני לא יודע, אני לא זוכר, בכל אופן הפצצה הייתה נפל, לא היה שום פיצוץ באויר, רק גושי עפר ואספלט שהוטחו סביבי ומבוכה גדולה, קרובה אולי כמעט לאכזבה. כאילו, זהו? זה הכל? זה כל מה שחיל האויר המצרי מסוגל לו? אני זוכר שהייתה לי פתאם בלב מן תחושה של דה ז'וו, של שמחה גדולה ומוזרה שלא הייתה במקומה ושבשום אופן לא הצלחתי להבין את פישרה. רק בתל השומר כשאחות שמנה ובלתי רחמניה בעליל צרחה אלי בקול ניחר, תתעורר, אתה לאחר ניתוח, הבנתי פתאם על מה הייתה אותה שמחה ששמחתי, וחייכתי אליה כמו אידיוט. אני חושב שאמרתי לעצמי אז בערפול הדעת שלאחר ההרדמה, ואשתי יכולה להעיד כי כך אכן מלמלתי בנוסף לעוד אי אלו דברים חסרי מובן ופשר, כי בעצם המצרים נשארו כמו שהיו בששת הימים, לא יעילים וחסרי יכולת. זה נסך בי תקוות. זה מחק מתודעתי את כל מה שידעתי שאכן קרה במלחמה הזו, ואכן ידעתי. לראשונה מזה לא יודע כמה ימים...זה גרם לי.לצחוק בקול גדול.. להתגלגל מצחוק.
הוא חייך אלי לפתע. ברק עליז, כמו פיצוץ משונה חצה את עיניו ונמוג כמו שהאיר. זה היה חיוכו הראשון מאז שהגיע אלי.
את יודעת? אנחנו באמת דור דפוק. - חזר אל המוטו המנחה, וכתפיו שבו לשוח. - נבהלתי עד מוות מפצצה מצרית שלא התפוצצה, ועד עכשיו, כבר שנים אחרי, אני חש שהיא מתקתקת בתוכי, כמו פצצת זמן, כאילו הבור שקדחה פצצת הנפל המצרית ההיא באדמה היה קו של שבר, ומאז היא מתקתקת בי כשעון ומאיימת להתפוצץ. ואני...אני לא יכול כבר יותר.
הביט בשברי הכוס אותם לא אספתי מן הרצפה. האזין לתקתוק השעון הפנימי אותו לא שמעתי, ונשא אלי את עצב עיניו העמוק אותו ראיתי בחטף. העצב הנושא עימו את כאב הדור כולו יקד לעברי, הרואה איך כלים ואוזלים כוחותיו כשפצצת נפל חרישית חבויה בו ומאיימת כנבואת זעם, להתפוצץ.
©
כל הזכויות שמורות למחבר
