בדידות

פגשתי בה שלוש פעמים, ועוד אחת.
בפעם הראשונה חייכתי אליה.
בפעם השנייה החזירה לי חיוך.
בפעם השלישית - פרשנו לקרן רחוב,
אחר כך ישבנו בבית קפה קטן בשדרה, והשיחה בינינו קלחה.

סיפרה על עצמה. על ילדותה, על תקופת בגרותה.
סיפרה שכיום היא לבדה, וכמה עצובה בבדידותה.
מאוחר באותו ערב מצאנו עצמנו חבוקים על הספה בדירתי. מתלטפים, מתנשקים כזוג אוהבים, נצמדים כגוף אחד,
מתרגשים כמו הייתה זו פעם ראשונה.

למחרת התקשרתי אליה. קולה היה מסויג, מנוכר, מרוחק.
"אני מצטערת" אמרה "הייתה זו טעות. שכח את הכל". ברקע נשמע קול תקיף של גבר, צחקוק ילדים  ואחר כך צליל ניתוק.

דומיה.

חלפה כמעט שנה עת ראיתיה צועדת ברחוב הומה אדם. השיער המתולתל, השפתיים הדקות המצוירות ועיני השקד שאין לטעות בהן,

וקראתי לה.

חייכתי אליה. החזירה לי חיוך נוגה, ופרשה לדרכה. לילדיה, לאישה הממתין לה, לעצבותה,
לזו בדידותה.

כל הזכויות שמורות למשה טרופה