בס"ד תל"א
רגע אחד אחרי שאני מתחילה וחוצה את הכביש הריק ומגיעה כמעט לאמצעו מתפשטת התחושה הקשה מן הלב אל הראש, אני יודעת, אני מרגישה, עשיתי טעות איומה!
מצדי השמאלי עולים ובאים קולות מפחידים, צרחות גלגלים מאומצים וחורקים, שאגת מנוע בתאוצה גבוהה, הקולות מתקרבים אלי במהירות ובעורקי הפחד זורם במרוצה, אני מתבלבלת, רגלי האחת השמאלית חוזרת בצעד לאחור, רגלי השניה בצעד שני מתקדמת קדימה, אני מתנודדת, שיווי משקלי מתערער, אימה ובלבול מצמידים אותי על מקומי, תקועה קפואה בלבו של הכביש ללא יכולת תזוזה, לרגע אחד נוסף אני מספיקה להסיט מעט את הראש, המכונית גדולה ולבנה מגיחה מעיקול הרחוב במהירות עצומה, הפחד אופף את גופי, נדחס במהירות ובכח אל כל חלל מחללי גופי, כל מיני מקומות מתכווצים מתחממים ומתקררים, הפה שלי נפער בצעקה גדולה העולה ממעמקי הבטן ומתחילה להתגלגל החוצה...
מרחוק אני שומעת מישהי צורחת צרחה קצרה וחזקה מאד ובעת ובעונה אחת את המכה, ב ו ם חזק, מחריש אוזניים, חריקה ארוכה ארוכה ואז דממה באה וכורכת זרועותיה קצרות.
מממהההה זזזזזהההההההההה?!!
מה קורה כאן?..
אני נוסקת... אוווווווו... לללללאאאאאןןןןןןןןן???!!!!
ריחוף,
איטי,
קל,
ענוג,
חסרת משקל אני נשאבת מעלה,
אין כל משבי רוח,
מה קורה לי, אני חולמת או אולי מדמיינת בהקיץ?!
ההבנה מתחילה לחדור, הידיעה מתפשטת בנבכי מוחי, ההרגשה הזאת מוכרת לי, במעורפל אני זוכרת כי כבר ידעתי את התחושה, הדמעות מסרבות לתחושות הקשות העולות בי ומעיקות על לבי.
לאט לאט אני חשה כי אני נמשכת חבוקה בזרועות קלילות כקורי עכביש עדינים הנטווים סביבי, נעטפת בתחושת רוח קלה המשככת את כאבי לבי ברגשות אהבה, עבותות האהבה נוגעים מאירים בנשמתי הכמהה, כה עילאית התחושה שאני נרעדת בציפיה. בתוכי צומחים המוני צבעים בהירים, זכים, רכים, מנחמים, כמו זרחה בי קשת בענן, אושר וציפיה מתערבבים בתוכי, אני מתחילה להתרגע, לחוש רפיון, המתח עוזב אותי, השאלות, התהיות, החרדות שוככות, תחושה ברורה של שלווה אופפת אותי, בכל חושי מפעפעת כוחה של חיות, התמזגות עם כח הבריאה, כוחה של האחדות המופלאה, היסוד של מהותי, רוחי ונשמתי, כל כולה אהבה שאין בלתה ואני יודעת כי זהו הכח בבסיסו של כל יצור חי עלי אדמות, אני נושמת אל תוכי את כוחה ומרגישה את החיבור האינסופי, את היותי חלק בלתי נפרד ממנה, מכאן באתי ולכאן אני חוזרת. רגלי היחפות נוגעות חשות, אני פוקחת את עיני וצופה בכפותי נוגעות בקרקע סגלגלה ורכה כצמר גפן.
אֵלֵי שער ענק נפערות עיני, מראהו מותיר אותי חסרת נשימה.
השער עצום בגודלו, מוזר ביופיו, קבוצת עצים סבוכים ומדהימים, גזעים, ענפים ועלים מפיצים שפע אור בהיר הנובע מתוכם, אנרגיה טבעית וטהורה. לעלים צורות כמותם לא ראיתי מעולם, גזעיו צומחים מתוך האדמה הסגלגלה והרכה. השער מתנועע, מתרומם ומשמיע איוושות נעימות ומזדקף לאט מעלה גבוה, אני מבינה, השער הינו צמרות העצים הכורעים, אני מתבוננת בו לכודה בתוך הקסם. אני יודעת היטב, זהו שער הכניסה.
דמויות רבות וזרות עומדות לפני השער העצום, חלקם בקבוצות, הם מדברים בלחש מהול בהתרגשות, שפתותיהם אינן נעות אך אני יכולה לשמוע את לחישותיהם, פניהם מביעות שלווה ורוגע, עור פניהם חלק ומתוח, אני תוהה אם כך נראים גם פני ומפנה את ראשי לצדדים להביט מסביבי, ראשי נע על צוואר גמיש, תחושת הקלה מתערבבת בתהיה לאן נעלמו כל כאבי, אך לבי שוב כואב עלי, געגועים למשפחתי, לילדי, פניהם היקרות ניצבות אל מול עיני, אינני שייכת לכאן, עדיין לא, נותרו לי דברים רבים להשלים, החיים היו יותר מדי קצרים במושגים שלי, גם אם היו לא מועטים במושגים ארציים, נותרו לי עוד חלומות לא מועטים, להשלים פערים. בעצם רק התחלתי ללמוד, בדרכי להפנים וליישם, אני חייבת להלחם על מקומי, נסמכתי על התקווה ולא על עשייה, ציפיתי לניסים, שכחתי שבידי האפשרות לשנות את פני הדברים, נתתי לפחדים לתפוס מקומות ריקים בתוכי. אנא, אני מתחננת, בקשתי ללא קול, דמעות מציפות בתוכי, חונקות את גרוני, לוחצות על ראשי, אנא, לכאן אוכל לחזור תמיד, אני מייחלת לעוד הזדמנות, אחרונה.
מתוך החלל הגדול אשר פער שער הכניסה מגיעים ומתקרבים לקראתי מספר דמויות, אני מנגבת את הדמעות המטשטשות את ראייתי ובתדהמה צופה במתי משפחתי, סָבָי וסבתותי, ולצדם מתקרבים דודי ודודותי, הם מתקרבים אלי וחיוכם זורח כקרני שמש חמימה מבין ענני גשם אפורים, מושיטים לי זרועות ארוכות הקוראות לי לרוץ ולהתכנס בתוכם, לשכך את געגועי הנושנים, לחוש שוב כאותה ילדה קטנה שהייתי פעם, אני משתוקקת לעשות כן אך עוצרת בעצמי מניפה ידיים בולמות ואומרת להם בקול גדול, לא, בבקשה, אל תתקרבו, עדיין לא, אינני מוכנה עדיין, אנא! עוד נספיק להפגש שוב, נותרה לי עוד עבודה רבה בעולם החיים בחברת ילדי האהובים, כה יקרים, הם עוצרים, אינם אומרים דבר, יכולה אני לראות בעיניהם את אהבתם, את הבנתם, דמויותיהם מטשטשות והם נעלמים.
"אורית", אומר קול בשקט סמכותי, ואני נמשכת והולכת כמכושפת בעקבותיו בדרך צדדית אל פתחו של שער קטנטן וצדדי וכשאני נכנסת דרכו אני מוצאת את עצמי בהיכל קטנטן, ריחות קטורת עולים באפי, מניפת קרני אור בוקעת מתוך הכיפה בראשו מאירה את אפלילותו ואת הכסא הרם שעליו יושב אדם גבה קומה וכולו לבן, בגדי המשי רקומים ומרשימים, זקנו ושיערו ניבטים כסמל לחוכמתו, בחרדת קודש אני מתקרבת לכסאו ואומרת בשקט הפולח את הדממה, "קראת לי אדוני?!",
"כן, ילדתי, אנא שבי למרגלותי", וקולו רך להפליא.
ידיי מוצאות את הדום הקטיפה לרגליו ואחר מתיישבת ברגליים רועדות ובלב נרגש, נושאת את ראשי אליו בתחושת ענווה. בשקט העוטף נשמעת איוושת בד, אל הכסא הרם מתקרב אדם ופניו צעירות ורכות לבוש גלימה תכלכלה ובעיניים מושפלות ללא אומר מוסר הוא בידו של רם המעלה ספר צחור וצורתו מלבנית ומיד חוזר לאחור למקומו הנחשף לעיני כעת, שולחן קטן המוצב בסמוך לקירות עמוסי ספרים צחורים.
" היודעת את ילדתי מהו ספר זה?!" אומר לי החכם, "היודעת את מי אנוכי?!",
אני מנענעת בראשי וממתינה בציפיה בת-מתח המהולה בסקרנות ובחשש לדבריו, גרוני יבש ואני בולעת רוק חסר,
"שמי חסד-אל ואני הממונה על קבלת החלטות כגון בקשתך, הספר הוא ספר חיים ובו רשומים כל קורותיך מיום לידתך עד יום מותך, עד היום הזה", רעד חולף בי למשמע המילים החדות ודמעות מציפות את נשמתי גואות לעיני. חסד-אל ירום הודו מעלעל בדפיו של ספר חיי באותה קלילות הידיעה הברורה את תוכנו, שתוקה לדבריו אני מאזינה, אגלי דמעותי מנתרות אל פני.
"לאחרונה ביקשת פעמים רבות את נפשך למות, רק הבוקר הביאך מיאוסך, אותו הריק שאספת אל נפשך, לראות את תמונת מותך, כדור מפלח את חיכך ואת מוחך ומסיים את תפקידך בעולם, משכך נתקבלה בקשתך במרום, הוחזרת לכאן כפי שבחרנו להביאך, אך כשהגעת שינית את דעתך, תחנוניך הם שהביאוך לכאן, אלי, כדי שאחליט עמדך על המשך קורותיך כאן או בעולם החיים הגשמי. אם כן אמרי נא לי, מהו רצונך".
אינני מסוגלת לענות, יפחותיי מפלחות את הדממה מייבבת כתינוקת, אינני יכולה להוציא ולו מילה מפי, אינני מבולבלת, אני יודעת היטב את רצוני, אך כל הכאב אותו אגרתי בשנות חיי ולא ניתן לי להוציאו נפרץ מתוכי בסערת רוחות ממוקדת. בתוך בכיי עולות תמונות חיי ומציפות את זכרוני, אך מעל לכל גובהים תחושות רגעים רבים ובהם חוסר-אונים אשר דחפני ליאוש לא מעט פעמים, אי-יכולתי להתמודד עם השינויים בחיים, תחנוני להבנה עצמית, ואותם 'כלים' אשר ביקשתי לעצמי ולא הצלחתי לרכוש בכל אותם זמנים, לצד רגעים קצרים וחטופים של אושר שהכיל לבי משתוקק להאריכם, לשווא.
חסד-אל ממתין בסבלנות רבה כל העת עד שיובשות דמעותי, מבטיו כנוחם ללבי וזיכוך פושה בלבי ומאיר את נשמתי, שואפת מן האויר הטהור ופותחת את פי ואת לבי פניתי לחסד-אל ואמרתי לו, "מעולם לא באמת רציתי למות, כעסי פחדי ואכזבותי שיבשו את רגשותי לעתים תכופות, החשיכו את נשמתי, אותם רגשות פחד בהם חשתי כאשר באו ביני ובין משפחתי אנשים רעים אשר זממו להרוס את ביתנו ולהפריד בינינו, וכך התהפכו חיי נגדי, כל מעשי לא הועילו, אפילו תפילותי ובקשותי לא נענו, לא הבנתי מדוע, דברים רבים אינני מבינה ומשתוקקת לתשובות ברורות, ובעוד אני מודה לאל על החיים שזכיתי להם, על האהבה שזכיתי לטעום קורטוב מטעמה, על הילדים שניתנו לי, התרחשו בחיי ובנפשי סדקים אשר השתלטו עלי וגרמו לי לאובדן גדול של כח רצוני, ולמרות שהבנתי כי אותו כח רצון הינו הכח המניע בחיי, לא יכולתי לשוב ולמצוא אותו עוד, זה היה הרגע שבו חיכיתי לניסים, חיכיתי כי משמיים ידריכו אותי, יאירו לי את הדרך הנכונה, ישלחו בי מנות הבנה ידע וחוכמה כדי להתמודד בעיקר עם עצמי ועם חיי, משלא קרה הדבר השתלט הצער על נשמתי והביא אלי את אותן תמונות ייאוש בם לא רציתי כלל, בעצם איבדתי שליטה. עכשיו אני יודעת, וכל כך מצטערת על כך, אני מבינה עתה, בחרתי לראות באור שלילי את חיי, למרות הבנתי, למרות תודותי, בטלתי אותם במחי מחשבה, מתהפכת כחרב מעל לראשי, לא נלחמתי על עֶצמיותי", התנשמתי, ממתינה לתגובת חסד-אל.
קולות נוראים מתפרצים לאוזניי, צריחות צמיגים חדות וארוכות מנסים להצמד בכל כוחם אל משטח אספלט בצלילים מפחידים עד מוות, מקפיצים את לבי באימה, אני פוקחת את עיני ומתבוננת היישר אל תוך עיניים קרועות לרווחה של נער צעיר במכונית גדולה ולבנה. גופי מתיישר, מבולבלת אני מביטה סביבי,
נושפת את פחדיי, ונושמת לתוכי את החיים.
