יום קשה עבר עלי.
עלעלתי בעיתון וגם הדפים כבר היו לאים מאותם תמונות, מאותם פוליטיקאים מיגעים, מאותם פריימריז לכאורה אמריקאיים, ישרי דרך, דמוקרטיים. בשום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי, חשבתי לעצמי.
רק איש אחד הצליח להצית את דמיוני, משה פייגלין וחייליו "הפייגלינים".
ראש הממשלה נאם בכל הערוצים. זקנו מגודל, וקולו היה נאה ומעורב היה בדעת עם דעת בריוניו, קפוטתו נאה, ללא רבב, עדוי היה בטלית צחורה עם דש מוכסף ולראשו עטרת חסידים גבוהה ומעוגלת כמו זו שחובשים חסידי ויז'ניץ בשבתות. הוא נאם היכן שהוא מול כיכר ענקית מלאה בקהל מריע לבוש שחורין כמוהו, עטור בטליתות, כמותו, משכנע את המשוכנעים, מרעיד את לבבות השאר.
'אני ראש הממשלה של כ-ו-ל-ם' – קרא ראש הממשלה הנבחר בקול וחיוך אירוני דק נשזר בין השפם לזקנו – 'אני ראש הממשלה של מדינת היהודים, של עם הבחירה. מלכות ישראל השלישית ק-ו-ם ת-ק-ו-ם.' - נשא קולו בלהט קדוש והקהל יצא מגדרו בתשואות.
רק לפני דקות נכנסתי הביתה נסער מן הרחובות שהמו חבורות חבורות ששכרו מאדי נצחון, קוראי קריאות ברמה ונותבי ססמאות חד מימדיות שהפכו לשגרה ולמציאות ההזויה של הימים האחרונים.
'מלכות ישראל, מלכות ישראל קום תקום'. - במנגינה קליטה, בקולות חנוקים משמחה, חלקם עם טליתות, הסמל הפוליטי של אוהדי ראש הממשלה הנבחר.
בקניון שבעיר כבר פשטו חבורות הפעילים הקדושים לאיים על חשופות הבטן לצבען במברשותיהם, על גלויי הראש להכות בפדחתם, על הלא יהודים להכותם עד זוב דם ולגרשם במקלות ובאבנים מארצנו. ניתן היה לרחרח את ניחוח האלימות החמצמץ באויר, את ריח הצבע הטרי של הססמאות על הקירות, את תערובת המיזע, הרוע, והדמים. את רוח האנרכיה וחוסר הבטחון שהביאה למנוסה הגדולה של הקהל מן הקניון אל הבתים המוגנים. בעלי החנויות מיהרו לכנס את מרכולתם ולנעול בחפזה את חנויותיהם. כמה חלונות ראווה כבר נופצו. היו אלו חנויות שמכרו אוכל לא כשר, או פירטי לבוש וספרים שאינם הולמים את רוח היהדות, בעליהם ניצבו על סיפי החנויות ואקדחים שלופים בידיהם, מניסים את הבריונים ביריות באויר.
ברדיו שמעתי את הודעת התפטרותו של המפכ"ל. הוא אינו מוכן לציית להוראות הממשלה לאכוף את חוקי ההלכה על הציבור. הוא אינו מוכן לשלוח את שוטריו להתעמת מול בריוני מפלגת השלטון. הרחובות היו ריקים מאדם למעט הרכבים עמוסי הפעילים שנעו הלוך ושוב ובמגאפון קראו שוב ושוב 'מלכות ישראל, מלכות ישראל השלישית קום תקום'. הפחד קם לעינינו והיה לגוף חי ונושם שניתן היה לחוש בנוכחותו, איש לא מנע זאת, איש לא ניסה להתנגד, איש לא קם כנגד הבריונים המנצחים.
בטלויזיה ניסה פרשן ממורטט, מזועזע, להסביר איך זה קרה.
'צריך לזכור על רקע איזה רקע נערכו הבחירות. את השחיתות שפשתה בכל. מנשיא המדינה ומטה עד אחרון פקידי הממשל. אסור לשכוח את המצב בו ללא שלמון וכפת שוחד לא הצליח איש לעשות דבר במדינה. המשטרה שהחלה לגבות כסף במזומן מהנהגים ברחובות על פי ראות עיניה, קנס, הם קראו לכך בחיוך, שיפוט מהיר, הם הסבירו לנהגים המזועזעים. אסור לשכוח את המחזה חסר התקדים של גירוש ראש הממשלה הקודם מבית הנבחרים בידי האורחים מיציע הקהל שידו בו אבנים, תוך קריאות קצובות, גנב. גנב. סוף גנב לתליה. רבים אולי שכחו כבר את הליך בחירתו של הנשיא שזיופים שטרם הוכחו בבית משפט כלשהו ליוו את מהלך הבחירה שלו, אבל משפט ההמון שלא חדל מלהפגין מול בית הנשיא מאז יום הבחירה חרץ את גורלו והוא גורש מביתו עוד לפני הבחירות בידי ההמון הזועם. הצבא, המוקד השפוי האחרון, ניסה בכל כוחו להשאר תחת ההגדרה המקובלת של צבא העם ולא להיות מעורב בנעשה, אך מאז החליטו מנהיגי מפלגות מלכות ישראל הכריזמטיים, שגובו בידי קומץ רבניהם, כי על כולם חלה החובה להתגייס לצבא לשירות צבאי מלא, כולל על החרדים, הפך גם הצבא למבצר של קצוניות לאומנית, חרד"מית (חרדים מלוכניים). לפחות כלפי חוץ הצליח הרמטכ"ל רב אלוף משה בן חסד, חבוש הכיפה הסרוגה, עטור הזקן, להקרין סמכות, להיות עוגן של יציבות, לשמור על חזות של ארגון צבאי א-פוליטי.
אין לשכוח – המשיך אותו פרשן – אין לשכוח את הפער בין המעמדות שהלך וגדל. את העשירים שברחו עם רכושם וכספם ברגע שהחל המשבר הכלכלי העולמי הנורא הזה בו מצאנו את עצמנו מביטים במשפחות שלמות מחטטות בפחי הזבל, נוהות אחר ארגוני החסד והצדקה של ארגוני החסידויות המלוכניות השונות שכספי התרומות שלהם הגיעו באופן נחרץ וקבוע מחשבונות בנק עלומים בשוייץ ובארה"ב.
אי אפשר לשכוח גם את תוצאותיה ההרסניות של המלחמה בשנה האחרונה מול שלטון האייטולות בעזה שפרץ את הגדר והגיע עד חוצות אשקלון, מלחמה בה נתגלה הצבא במלוא מערומיו, בה נתגלתה המערכת הפוליטית שלטונית במלוא אנוכיותה, במלוא ריחוקה מהנעשה בקרב שכבות העם. מלחמה שלאחריה הודחו בבוז שר הבטחון והרמטכ"ל הקודם. את ההרוגים, את הפצועים מקרב החיילים והאזרחים, את תוצאות היאוש הנורא שפשט על הארץ המוכה הזאת אפשר לראות בתוצאות הבחירות היום.
בכל אי הודאות ומורא המחר שעטו על הציבור כערפילי ארבה היה בשנה האחרונה קול בוטח אחד ויחיד שידע מה, מי, ולאן צריך ללכת. בקול עקבי התווה ראש הממשלה הנבחר את הדרך החדשה לשינוי, את הדרך אל מלכות ישראל השלישית, הוא אפילו לא ניסה להסתיר את רעיונותיו האמיתיים, ומדוע שיסתיר, והרי הכל תמכו בו. מול חולשת הממשל, הציב מלכות. מול שחיתות המשפט, הציע מדינת הלכה, “השיבה אל דרכי האל וחוקיו". מול חרפת הרעב וחוסר הצדק, הציע את דיני השמיטה, את דיני הלקט השכחה והפיאה, אך בד בבד גם את ערכי העזרה ההדדית שהיו תמיד ערך נעלה בעם ישראל ונשכחו. מול הניצול הנורא הציע את השבת ואת חוקי העבד העברי. מול הדרדרות החינוך הציע את מערכת החינוך החרדית שלא הכזיבה, את לימוד התורה, את החלפת האוניברסיטאות הכושלות בישיבות מתוחכמות המשלבות תורה ודעת. אבל בראש כל נאום ובאחריתו, היה קורא בקול "מלכות ישראל, מלכות ישראל השלישית קום תקום"!!! וההמונים המורעבים היו חוזרים אחריו וקוראים עימו, כמנטרה, כמו שהיו מחזרים אחר העמותות שסיפקו להם את מעט צרכם, כמו שנצמדו ביאוש אל התקווה החדשה שהביא לאחר שהקודמות הכזיבו, כמו שנהו אחר הסדר החדש אותו הבטיח להמונים כי יבוא במקום הכאוס שהכזיב.
ראש הממשלה הנבחר לא נולד כחרדי -המשיך הפרשן בתיאור המסכת – הוא נולד לבית חילוני למהדרין. בית אמיד שלא החסיר ממנו דבר. בתום לימודיו באוניברסיטה, חזר בתשובה, זמן מה התגורר בקרית ארבע ללחום את מלחמת המתנחלים על שלימות ארץ ישראל, שם גם ספג את תורת המקדש השלישי ואת התקווה למלכות ישראל, את התקווה למשיח. רק בשנים האחרונות התחרד והצטרף אחר כבוד אל הזרם המלוכני שצמח במפלגה החרדית "מלכות ישראל" ושצירפה אליה את יוצאי מפלגות השלטון החילוניות ואת פירורי מפלגות המתנחלים המפוררות והקים יחד את איחוד מפלגות "מלכות ישראל השלישית" שגרפה אחריה המונים מורעבים ללחם, לבטחון, ליעוד, את כולם הוא הפך לאוהדי רעיון מלכות ישראל השלישית, תחת הסיסמא “רק משיח יכול” וגם “מלכות ישראל, מלכות ישראל קום תקום" .'
כיביתי את המסך בזעם. מן החלון עלו שורות שורות של לפידי אש כתומה מן הרחובות, תהלוכות לפידים שבראשם נישא אפריון עם ספר תורה ומגאפון שקרא להמונים את הסיסמאות שעליהם לשנן מהיום והלאה. למחרת, נפרד הקריין בקול המוסיקה בקול בוכים ממאזיניו הנאמנים וניגן בפעם האחרונה את השביעית של בטהובן, בטרם תיסגר התחנה ותוקם התחנה המלוכנית החדשה, והיחידה, “רדיו משיח" עליה הוכרז כבר בעיתונים.
נכדי הקטן ששב מבית הספר וילקוט מקושט בכתר זהב גדול על גבו, אמר לי בקול עליז:'סבא, למדנו היום לומר "שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד", אתה מכיר את זה סבא? המורה אמר לנו שסבא שלכם ודאי מכיר את זה..'
התעוררתי נחרד. העיתון מקומט בידי. בלב הולם יצאתי אל החלון. השמש עדיין נתלתה בשארית היום. האנשים ברחוב היו רגועים. שקט עמום ליווה את סופו של יום קשה, כאן בארץ ישראל.
(כל קשר למציאות הוא בראשו של הקורא ועל אחריותו בלבד)
©
כל הזכויות שמורות למחבר
