והאלוהים ניסה את אברהם!
איזה טיעון רציונלי! הוא אמור לשכנע את האדם המאמין ביישות האלוהית. ביישות חייה וקיימת, משגיחה והיא מניעה את הכל "אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך"! הכל בידיו, הוא הכל והכל מעשה ידיו.
גם מעשהו של אברהם, איננו עצמאי. אלוהים הוא הפועל מתוכו. אם כן, נשאלת השאלה, אם זה ניסיון – של מי?! ניסיונו של אברהם או ניסיונו של האלוהים? מעין מעבדת מחקר? על פניו הכל ברור וידוע הניסיון הוא של אברהם – וכאן יש קושיא גדולה, דילמה:
אם האלוהים הוא המניע, הוא הסיבה והוא המסובב – מה חלקו של אברהם?! הוא מונע, איננו עצמאי, הדברים באים מתוכו והם נכפים עליו הר כגיגית!
אבל, אצל האדם המאמין באלוהים והמקדש את ספרי הקודש הכל מוסבר.
אומנם כן, " הכל צפוי אבל הרשות נתונה" ו-"הנה נתתי לפניך את הטוב ואת הרע, ובחרת בטוב!". גם כאן יש ציווי, לא "אני מציע" אלא "ובחרת בטוב!" זאת עשה.
המספר המקראי, לא מעניין אותו דקדוקים. מטרתו היא הסיפור, ומוסר ההשכל היוצא ממנו. הוא חותר לקראתו, תוך התעלמות כליל מהפרטים האופפים את הדמויות. הוא יספר אותם רק אם הם משרתים את המסר שברצונו למסור : המטרה של הסיפור. (כנראה הוא סמך על הפרשנים, שידעו להכשיר את הטרף ולהטריף את הכשר).
והאלוהים ניסה את אברהם!
המעשה האלוהי, מיועד לאוזניים של מי שמאמין באלוהים. מי שמאמין בניסים ובנפלאות, שמתרחשים חדשים לבקרים – אין כאן אקראיות. הכל מתוכנן ומכוון. יש מי שעומד מאחורי ההתרחשויות. יש מי שמפעיל אותם. אולם, "הנסתרות לה' אלוהינו" הנגלות "לנו ולבנינו עד עולם". אם כן, למה לדרוש? למה לחקור? הרי הנסתר יישאר בגדרו של נסתר גם אם נדמה שגילו אותו!
הכל עניין של פרשנות?
אפשר לצאת מנקודה מסוימת, שעל פניה נראית ברורה – והפרשנות, כיד הדמיון שתשרה עליה, תוביל לנקודה אחרת בקצה של מי יודע איזה (?!)
אם תשווה בין שתי הנקודות: נקודת המוצא לבין נקודת הסיום, אולי תמצא דמיון מה ואולי חפיפת מה. אולם, היא רק חיצונית. לא תוכנית, כי לפנינו שני "עצמים" שונים בתכלית זה מזה.
מי שמאמין במעשה האלוהי, ניסים ונפלאות שלו, איננו מהרהר אחר אמיתותם, בחזקת ראה זה וקדש!
הפעולה היא פנימית, אצל המאמין. גם אם תוכיח לו באותות ובמופתים, הוא יגיד לך: לא נכון! אתה טועה! בוודאי יש טעם נסתר. לא יתכן שאלוהים (או ייתכן) ומעשהו הוא כך וכך! על פניו, לכאורה, אבל "אם נעלם מכם הוא!".
יש היגיון שרק הרציונל יכול להבין אותו. אם אתה לא הגעת אליו זה לא בגלל שהוא איננו (הוא אכן קיים וקיים), אלא אתה עצמך הסיבה – כי רמתך השכלית לא הגיעה לרמת השגתו. אם כן, עשה לך רב והספק לא יכרסם אותך!
הרב, הינו בחזקת יודע כל. הוא יפתור ויתרץ לך קושיות. ינחה אותך באמירתו שהיא הבנתו - כל זאת בחזקת "יודע נבכי ונסתרי מעשיו של האל" מעין נציג, יחצן עלי אדמות.
והאלוהים ניסה את אברהם!
ויאמר אברהם: הנני!
הנני! אני מוכן ומזומן, לא חשוב מה אני, לא חשוב מה הם שרעפיי, הגיגיי. אני עומד לפקודה, גם אם היא לא נוחה בשבילי. אני טיפה סרוחה ואתה האלוהים חכם יוצר החוכמה. יציר כפיך אני. עבדך הנאמן מרגע שעמדתי על מהותי. אני עבד נרצע לך. אתה אמור, צווה, לא רק חצי מלכות אתן אלא את כל כולה!
שלך היא! גם אם זה בני יחידי. גם אם הוא אהובי. גם אם זה יצחק, שכל כך ציפיתי לבואו וייחלתי ליורש שימשיך אותי. גם אם אתה עצמך הבטחת לי חגיגית כי ממנו תקים את זרעי! אב המון גויים. גם אם בלעדיו אין המשך – אבל, לאלוהים פתרונים!
בכוחה של האמונה בך. הנאמנות אליך. אני מוכן לכל. כן, הכל שפירושו גם אם צריך למות, להרוג, לאבד, גם אם צריך להחריב עולמות – האמונה היא חזות הכל.
האמונה באלוהים? למה דווקא באלוהים?! אמונה הריהי "מושג" שעומד בפני עצמו. לאמונה אפשר לספח ביטויים כמו:
אמונה באידיאולוגיה
אמונה בעיקרון
אמונה במשהו ולא חשוב מה, העיקר אמונה!
בכוחה של האמונה לקום ולעשות מעשה ולא חשוב מה הוא המעשה – מה התוצאה ומה היוצא מכך!
"בבוקר בבוקר, קם אברהם. עדיין עיניו עצומות. דבר אלוהים מטרטר לו בתוך הראש, לוף רציני – כמו תקליט שאחד ממעגליו מקולקל ואיננו מצליח לעבור למעגל הבא – אלא חוזר וחוזר על עצמו שוב ושוב.
אברהם מותח את ידיו לצדדים. נושם מלוא ריאותיו אויר. זה לא עוזר לו להתעורר. קורי השינה, כמו קורי עכביש וזה צורב את העיניים. כבדות הן. מסרבות להיפתח. מעין עננה חולפת על האישונים כל אימת שהצליח לפקוח אותן. הוא מצליח סוף סוף, לגרור את עצמו מעל היצוע בעמידה כמעט כושלת. מנסה למצוא את שיווי משקלו. צעד אחד קדימה ובבת אחת מתייצב על השניים. הוא הולך אל כד המים. נוטל מלוא חופניו ומתיז על עפעפיו. לאחר מכן, נוטל שוב מלוא החופן ומשפשף את עיניו. הפעם חזק יותר. הן ממשיכות לצרוב. דבר האלוהים עודנו עומד במרכז צדעיו ומכה כמו הלמות פטיש. הדאגה לא מניחה לו. היא מציפה אותו. איזה תירוץ למסור לשרה? ויצחק הרי איננו ילד, איך יגבר עליו!? משכמו, אפילו גבוה ממנו ביותר מזרת! הוא זקן. יצחק צעיר במלוא אונו! איך יתגבר עליו? מה יעשה? דבר האלוהים הוא דבר! אין להמרותו!
נטל אברהם את מלוא הכד (או הגיגית) ושפך את מלוא תכולתה על ראשו. המים ליחלחו – קרים, דוקרים, הרגשה לא נעימה במורד העורף. נטל בגד בלא לשים לב אליו. העיקר לנגב. כמו מתחרט על מעשהו.
אבל, אברהם לא איש חרטות הוא. הוא מאמין גדול באלוהים. וזה דבר האלוהים "קח את בינך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק!" הוא אמר לו מפורשות כדי שלא תיהיה שום טעות.
אברהם ידע שהוא עולה על מוקש, מוקש גדול מאוד! החשיבה, ההרהורים הם אויב גדול. הם יכולים לשמש שורשו של מחדל. שורשם של חרדה ורתיעה מלעשות. אבל, אברהם לא איש חרטות הוא: האמונה עוטפת היטב, היא עוקדת את המאמין בחבלים בלתי נראים, אבל הם ממשייים ביותר, כמו להחזיק בחפץ במציאות של ממש. הוא שמע ברור מאוד את אלוהים אומר לו: הוא רוצה את יצחק קורבן. לא ברור לו למה – הרי זה מנהג רווח ונפוץ בסביבתו. אולי לאלוהים יש מסר והוא רוצה להביא אותו לידיעת הבריות? אבל למה דווקא אני! למה דווקא את יצחק! מה יהיה על שרה "מה יקרה לכל העדנה שהייתה ואדוני זקן!" כך הדהדו באוזניו שוב ושוב מלותיה. זה אי צדק משווע! הפעם גם ויכוח אלוהים לא רצה לשמוע ממנו, הוא מכיר את אברהם על כל "הטריקים" השכלתניים שלו, שיכולים לשכנע את הכועס והמאיים ברוב זעמו לכלות, להרוס ולנתץ! הפעם לא ולא! את השכל יש לשים בצד שינוח על משכבו בשלום. תבוא עיתו כדי לפעול. עכשיו האמונה תובעת את תשלומה!
המים צוננים היו, אבל לא הועילו. הוא כיתף את שמלתו וניסה לקשור את השרוכים המרדניים. ידיו לא נשמעו לו. סהרורי היה, מבין ולא מבין, רואה דברים נכוחה, אבל מסרב לקבל אותם. מנסה לעגל פינות – זה כך וזה כך ומעל לכל "אלוהים יראה לו השה לעולה"!
אולי רצה אברהם ללמד את סביבתו האלילית, כי אלוהים לא רוצה בקורבנות אדם! הריהו מכשיר עצמו כמנהיג לעתיד, ואולי מנהיגה של אומה שלמה. אולי גם עמים רבים ינהו אחר האמונה שלו בצורה זו או אחרת. אבל, הוא לוקח את האמונה רחוק מאוד. זו לא סתם אמונה אלא אמונה באלוהים – כן אותו אלוהים שנקרא מאוחר יותר – אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב, אלוהי ישראל, אלוהי העם היהודי על כל גילגוליו השונים.
"כאן אני מפסיק!" כך אמרתי לעצמי בקול רם, צווחני כמעט. ואישתי ששהתה בחדר חשבה שהשתגעתי!
"מה קרה?" שאלה בתמיהה
"כואב לי הלב..." אמרתי בקול כמעט לוחש "ממה שעושים מן האמונה!"
"תפסיק, תפסיק!" צעקה עליי, כמו הייתה אימא שלי ואני הקטנצ'יק הסורר " אז תפסיק לחשוב עליה!"
"אבל..." גמרתי אומר תוך התעשתות "זה חזון נפרץ בימינו!"
נסיתי לשבת נינוחות על הכסא, אבל משהוא כמו דקר אותי בישבני.
"זה לא מפחיד...לאן לקחו את האמונה או השד יודע מה זה!" אמרתי מהורהר
"הנה תנועת הקעידה ושאיפתה להשליט את האיסלם על כל העולם – כל זה בשם האמונה, אלוהים ציווה! ומה עם איראן? מה בקשר לחמס!".
שתקתי רגע ארוך. אישתי פרעה לי את שערותיי, כמו מחווה לילדה, כדי לפצותו על דבר כלשהוא.
"שימי לב, זה לא הקעידה בת ימינו..." אמרתי מהורהר משהוא "ראי, מקודם הנוצרים על כל גילגוליהם: מסעי הצלב, האינקוויזיציה, ומאות המיליונים שהועלו על המוקד בטענה זו או אחרת. השימוש באמונה ב"כישוף". המרקסיזם, הליניניזם וכל מה שמתקרא בסיומת ה"יזם" על גילגוליהם השונים. לא מזמן, במרחב ההיסטוריה שלנו, הנציזם והאמונה בתורת "האדם העל" שגילגלוה "לאדם העליון", שנתנו בו סימני סימנים – כל המיליונים שמתו..." שתקתי. אישתי חייכה אליי, כאומרת לי "במה אתה מתעסק! הרי כולנו גרורותיו של "הגורל" – בני האדם נולדו למות! לא אמרת בעצמך, כי עם הגיחה מן הרחם מגיע וולד חי ויחד איתו נולד המוות!". היא כעסה משהוא, ואני מיהרתי להרגיעה " אני רוצה לדבר סנגוריה על אברהם! יתכן שהמספר המקראי לא חשב עד הסוף – אין לדון אותו לכף חובה, בסופו של דבר...האומן, יוצר היצירה, לא שולט ביצירתו ברגע שהוציא אותה לאור...היא הופכת ליצור חיי, שמקבל את חיותו מהקורא (כל אחד לפי סיגנונו, לפי מוסרו האישי, לפי תכונותיו ובכלל זה גם אופיו).
אברהם סומך על האלוהים שימציא לו את הפתרון. הוא עובר המשוכה הנוראית. מצליח לשכנע את יצחק ללכת איתו. יתרה מכך, שיצחק יסכים איתו "אלוהים יראה השה לעולה, בני...".
אלוהים לא רוצח בני אדם! אלוהים לא רוצה בקורבנות אדם! הוא לא יעלה את יצחק על מוקד האמונה, כי הרי אלוהים הוא גדול, אל רחום וחנון. לא, הוא איננו אכזרי ותובעני (זאת לא מיתולוגיה כנענית, פלשתית ..יוונית או רומית). אלוהים איננו תובען חסר גבולות...במיוחד מן העם שלו, שהוא החליט לאמץ אותו כבן. הוא לא אב אכזר, המכה את בנו מכות ניצחיות: אב מכה – בן מוכה. אב רוצח – בן נרצח. אני דוחה הכל. אני רוצה ללמד סנגוריה על אברהם, על אמונתו. אני כועס על המספר. זה אומן יוצר, הנוטל חירות לעצמו, לספר על דמות שטחית (רק מאוחר יותר, הדמות מתעגלת וקורמת עור וגידים מיוחדים מאוד). המספר המקראי, לוקח את אברהם ומלביש עליו סיפור, כדי ללמד מוסר השכל. אבל, משתמש במה שאסור כדי לחייב את מה שמותר: אסורה ההתאכזרות לבני אדם. אלוהים לא חפץ בקורבנות אדם. אלוהים הוא סמל הטוב. הרעות באה מבני האדם עצמם. הם מרשים לעצמן מה שאלוהים אסר! בני האדם, אלוהים אומנם יצר אותם, הם "עבדים" מיום היוולדם ועד יום מותם. הם קוראים לזה גורל. הם קוראים לזה גזירת שמיים. הם קוראים לזה מה שנכתב להם בספר על ידי האלוהים עצמו. לדעתם, אדם לא יכול לברוח מגורלו. יש הבאים ללמד סנגוריה על כך. מנסים לשכנע את הלא משוכנעים. ועימם הרבה תירוצים. סוף סוף, אדם צריך להיות שלם עם עצמו, כדי שיוכל להמשיך את חייו! אחרת אנה הוא בא?! להתאבד? אז מה אם החיים הם אבסורדים? אז מה אם החיים הם זיסיפים? הם אומרים, כי מוטל על האדם להיות מפוקח ולקחת את גורלו בידיו. אלוהים אומנם ברא הכל, אבל נתן לנו את הברירה. את זכות הבחירה!
אני רוצה לדבר סנגוריה על אברהם – אלוהים בסופו של דבר עושה נס. הוא ממציא לאברהם את מלאכו, היורד מן השמיים... ואולי, אפילו מחזיק בחוזקה רבה את ידו של אברהם טרם השחיטה. אומר לו "אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה!". אלוהים ממציא לו את השה (החיות נולדו לשחיטה, ואלוהים ...לא, לא זה ! אני לא רוצה להיגרר למשהוא נוסף. מספיק העוקד באמונה!). טוב עשו כל הפרשנים שלנו, בדברם סנגוריה על אברהם ובדחותם במלוא הזרועות את קורבנות האדם – טובים מוסרי ההשכל שהמציאו. בכך תיקנו מה שהמספר המקראי לא טרח כלל למסור, לא טרח לסייג. גם הוא בתורו בוודאי הסתנוור מן הכורח המושך אותו "לשלול קורבנות האדם". ואז הכשיר טמא כדי לטמא בו את האחר!
לצערי הרב, העולם מלא דברים מוזרים. בין היתר, יש אנשים שמשעבדים טקסט "מאומץ" על ידם, כדי להצדיק את כל העוולה שנגרמת בעטיים ובגללם ולא במעט על ידם!
אישתי קרבה אליי וליטפה שוב את שער ראשי. אמרה לי בחיוך "קח פסק זמן". נטלה את ידי בידה ומשכה אליה "בוא נשתה קפה מהביל. הוא מרגיע. הוא מציאותי" שוב חייכה אלי בחיוך מלטף "לא פחות ממנו, כמו לטעום את הממש...זה מה שנשאר לנו...".
נספח – סיפור העקידה כפי שהוא מסופר בתנ"ך.
בראשית פרק כב
א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק. ה וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, נֵלְכָה עַד-כֹּה; וְנִשְׁתַּחֲוֶה, וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם. ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה, וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. ז וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, וְאַיֵּה הַשֶּׂה, לְעֹלָה. ח וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי; וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם, יַחְדָּו. ט וַיָּבֹאוּ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים, וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וַיַּעֲרֹךְ אֶת-הָעֵצִים; וַיַּעֲקֹד, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים. י וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט, אֶת-בְּנוֹ. יא וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי. יג וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. יד וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה. טו וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם, שֵׁנִית, מִן-הַשָּׁמָיִם. טז וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-יְהוָה: כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. יז כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. יח וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. יט וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע. {פ}
© כל הזכויות של תוכן יצירה זו שייכות ל-ליאון
