סיפורים

אותיות שמיים - 1

 

             אותיות שמיים

        פרקים בפרוזה מעורבת

        ***********************

 

לולו הוא שמי
*************

"כנראה שזהו אחד מן החופים" כך אמר לעצמו. וסקר את המקום. ראה את המתרחצים. גם אותם סקר. הוא ניסה לעמוד על מהותו של המעמד. "ככל הנראה" אמר לעצמו " יש בזה משהוא, אלא שאני עדיין לא קולט אותו היטב. בוודאי דברים יתבהרו בהמשך. לא כך בחיים(?)!".
רגע ארוך המשיך לעמוד בבגדיו. לאחר מכן, חכך בדעתו אם לפשוט אותם מעליו. לפניו הים. הוא מתחבר אל שאר ימים – את זה הבין מן המרחקים הנשקפים מתוך הנוף המשתרע מולו. היו לכך עוד סימנים. אלא שהוא לא היה פנוי לברר אותם לעצמו. סבור היה, שיש משהוא דינמי בהבנה, שטרם עמד על מהותו – כאילו מישהוא נוסף ניצב בתוכו והוא מורה לו "עשה כך וכך, או הבן כך או כך".
השאלה ששאל היא: אם להתפשט, פירושו לרענן את הגוף ולחשוף אותו לרוח החיצון הנושב. גם הפעם, בתנועה של "עזוב" הניח כלאחר יד. משב האויר היה משיב נפש. הגוף קיבל אותו בהודיה. המיוחד הוא, אותה רוח מערבית, שבאה מן המערב אל המזרח וליטפה כל הנפגע בדרכה, מלוחלחת משהוא במימיו של הים.
עכשיו לא שאל שאלות. היה מוקשב אל הרוח. משב הרוח היה מרענן. תחושה הייתה בו. חש במעין התערבבות של אותה רוח. הרוח המערבית המלוחלחת והטריה. התערבבות לתוך המזרח החם, המואר באור יקרות של שמש מלאה בזריחה.
עוד הוא צופה כך אל המרחק, כמו בוחן וסוקר את המים הזורמים כאילו לכיוונו, חש משהוא כבד בכתפיו. לכן, הוא ניסה להשתחרר מן הכבדות הזו. הרים ידיו תוך הפשלת השרוולים. הניען בתנועה צולבת, זקופות אל שמי התכלת. כך חזר ושנה את פעולתו מספר פעמים. הרגיעה פשטה מכתפיו אל תוך הזרועות שבתנועה. נאנח אנחת רווחה. רצה לפסוק את רגליו בתנועה של יציבה. או אז, הבחין בהמולה שקמה סביבו.
התאספו אנשים סביבותיו. חלקם בעמידה, חלקם בכריעה על ברך ויתרתם נינוחו בישיבה על קרקעיתו של החול החופי. כל העיניים היו נשואות אליו, כמו המתינו למוצא פיו.
נפל הס על האוזניים. רק המייתה המיוחדת של זרימת המים בתוך הים נשמעה בעליל. זה הוסיף נופך של כובד ראש.
"הם מחכים למוצא פי!" כך שח לעצמו. התקין את ידיו ומשך את חולצתו לתוך המכנסיים. פנה כה וכה ונשא קולו ואמר:
" שמי לולו. אל תשאלו לפשרו. אך אם תאלצו אותי, אשיב לכם כך: הוא שמי ולו מודעותי מאז היותי. יתכן שהוריי הם שנקבו בו ויתכן ששכניי הוא שמכנים

אותי כך, אפשר גם כל מי שפגשתי לאורכה של הדרך. אך אם תחפשו את פשרו במילון, תבחינו במורכבותו: לו-לו. פירושו "אם כן" וגם "אם לא". אינני יודע אם יש עומק למובנים. על כל פנים אפשר להוסיף עוד פירוש "הלואי כן" וגם "הלואי לא". מעל כולם "הלולאה, שהיא מערכת נגזרת מלשון ארמית. לפי לשון ערב, הגדילו לרומם את שמי "לולי". וזה כמוהו כיהלום וכפנינה, כל אבן יקרה.
"לולו, כלך וחסל!" צעק אי מי מתוך הקהל "אמור מה שיש לך לומר ולך!"
הס נפל בקהל, שגם המיית המים לא יכלה לו.

"מה לנו ולשמך! אין לנו בו עיניין. אם לא תאמר מה שיש לומר, הרי נקום כאחד עליך ונפליא בך את נקמתנו! נפיץ את דיבתך כי רעה!"
"למה התאספתם סביבי?!" התמיה לולו
"אתה קראת לנו!" שח הדובר "הלא תכחיש, כי נשאת ידיים וסימנת בהם סימן?! תנועתך היא שהפליאה, לכן כולנו נאספנו לפקודתך. פתח פיך והאר דבר!"
"אקראית היא הדרך וזמינה לקריאתו של המזמין..." דובב לולו כאל עצמו. לאחר מכן, פנה אל הנאספים ושאל אותם "על מה תרצו שאספר לכם?"
"דבר אתה" צעק אחד מן הקהל, "מה יש עימך לספר לנו!"
אני יכול לספר לכם את משלו של התפוח ונמשלו החוק..."

"לא ולא!" שיסע אותו הקול "ספר לנו תחילה על המים. ספר לנו על הגלים."
"רבותיי!" ניסה לולו להסותם ובידיו הרגיע " על המים אני יכול לספר... רק על התנהגותם כמים בתוך ימים. גם על יחסם של המים אל הגלים ויחס הגלים אליהם. הרי הגלים לכאורה, הם סיבת תנועתם של המים. לא ולא, הגלים הם הפועל היוצא של המסובב. הם נראים על פניהם כמקור תנועתם ולא גוון תנועתם"
"ספר לנו על המים, תחילה" שיסע דבריו הקול, שחזר שוב על קריאתו. המייה של הסכמה נשמעה מתוך הקהל. חזר המצעק ואמר "אל לך להתמהמה – אם יש לך מה לספר לנו, ספר! ואם לאו מספיק! הסתלק!"
" לא איש מעבדות אנוכי, רבותיי!" הרים לולו את קולו להישמע " אם רצונכם לדעת הרכבם של המים, לכו אל המקצוענים – אנשי המעבדות. הם יפרטו לכם את הרכבם, אחרי בדיקה וחקירה מדוקדקת..." שתק לרגע, כבודק תוצאות אמירותיו "אני, אין עימי מעבדה. אני יודע כי המים הם מים. אבל עליי להזהירכם מפני אנשי המעבדות – לא כל אמירה שלהם היא נכונה, ואם על פניה נראית נכונה, יכול ולאחר זמן יתברר שאיננה נכונה!"
"איך יכול להיות?" שאל הקול בגיחוך " ידוע כי אנשי המעבדות הם מקצוענים מן השורה הראשונה! למה אתה מלעיז עליהם?!"
"לא, אינני מלעיז על אדם!" אמר לולו בהדגשה " כבודם של אנשיי המעבדות במקומו מונח. אבל, צריך לקחת כל דבר בחשדנות קלה, כי האפשרות קיימת. כבר היו דברים מעולם. האחד אומר כך. מאוחר יותר מישהוא אחר סותר אותו. או שמא תגלית חדשה הופכת את הקערה על פיה!"
"ספר לנו על המים!" צעק הקול "מספיק להתברבר, זמנינו יקר לא פחות משלך!"
" חדש לנו את חידושיך..." הפעם הקול נשמע רך ומלטף, כאילו טמונה בו בקשה.
"אינני מחדש דבר" אמר לולו במענה " אני רק מושך את תשומת הלב, לדברים שעל פניהם נראים ברורים. אני רק מושך את תשומת הלב..."
"דיי כבר! משוך את תשומת הלב שלנו...חסל, דבר כבר או ש..."
" בוא נניח למהות ולמקור " אמר מישהוא בקהל " מה כבר אתה יכול לספר על המים? המים הם מים. את זה, כל בר בי רב ועיניים בראשו יודע ומבין. גם על התנהגותם של המים, כולנו יודעים כי נזילים הם וצריך בית קיבול להכיל אותם לתוך מקווה... אף אחד אינו צריך אותות ומופתים, כדי לדעת כי הם מקור החיים שלנו. בלעדיהם אין לנו קיום, כמו החמצן שבאויר!"
" רבותיי...אני אספר לכם על המים כהבטחתי, אלא שתחילה אני רוצה לספר על משל התפוח ונמשלו החוק...". השתתק. בעיניו תר אחר הקהל. הוסיף "אך תחילה אשיב לך. לכאורה הדברים על פניהם נראים סדורים וברורים. האומנם?! למשל, תנועתם של המיים. המיים יודעים לנוע? הרי אין להם יכולת תנועה..."
"מה פתאום!" שיסע אותו הקול בצעקה "עכשיו קישקשת קישקוש גדול מאוד" תכף
למילותיו הרמת ידיים ובתנועה רחבה כחובק עולם ומלואו.
המולה קמה בקהל. חלקם ניסו להשתיק את החוצפן, שמעז להטיח בוטות בפני הזר
הנואם. חלקם סבר אפילו שיש אמת וצדק בדבריו – העיניין הוא בעייתי, מאחר שנוטים אנשים לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. מי שמערער על תפסיתם זו, כמוהו כמאיים לכאורה על רגשות נעלמים בתוכם. ואין לכך כל הסבר מעבר לאמירה "זה אופיו של אדם" או כיוצא בכך. לאחר דין ודברים כמעט אלים בתוך הקהל, נשמעה מעין קריאה שהלכה וגברה. הם רצו לשמוע מה יש ללולו לומר. רצו לשמוע אותו עד תום.
"תראה מה עשית עם פיך הגדול, יא חוצפן!"
לולו תהה בינו לבינו : זהו עיניין של תרבות דיבור? או שמא נימוסי התנהגות שבין אדם לחברו? האומנם זה עיניין של הקשבה...יכולת להקשיב? מה הסבלנות או הסובלנות להבין את הזולת? כמדובב עם עצמו, תלה את העינין כמשהו נסתר עמוק בנפש...
לולו, שאיננו רגיל בכגון דא, נפגע רגשית. אמר לעצמו "למה לי קהל ? לא דיי לי שאני יודע!"
הכעס כמעט השתלט עליו. הוא רצה לפנות לקהל ולומר...אלא שנבלם בפתאום על ידי מאן דהוא, שקם מתוך היושבים ואמר "מי שאיננו מעוניין לשמוע, יקום וילך!" הקול היה נגיד ומצווה. המתין הדובר רגע ארוך. רגיעה נפלה בין הנאספים אפילו נשמעו לחשושים " אמת...נכון... מי שלא רוצה...". לאחר מכן הדובר המשיך "מי שנמצא כאן" שתק לאתנחתא "מי שנמצא כאן, נמצא מתוך רצון! אם לא, שיקום וילך. יש הרבה מקום על החוף...גם מרוחק..."
המייה של הסכמה קמה בתוך הקהל. לולו כאמור נרגע בינתיים. בלע את רוקו והמשיך "התנועה של המיים היא על פניה בלבד. היא איננה תנועה, אלא תנועתו של הגורם המניע. אותו גורם מניע נוח לו להתמזג עם טבעם המולקולרי של המיים..."
"אתה אומר שהמיים לא יכולים לנוע?!"

"אפשר לומר כך עליהם" ענה לולו "למעשה תנועתם היא תכונה מולדת של טבעם. כאשר גורם מניע פועל עליהם או מסתתר בתוכם. כדי לבחון את טיבו שומה על המתבונן, לחקור היטב בנבכיו ולחקור היטב את סביבתו..."
"אתה רוצה לומר שיש חוק..." השתתק כמעא ולאט בהיסוס "כלומר חוקיות...כוונתי..."
"אנא ממך " קולו של לולו כמעט ביקש " בוא לא נקדים את עיניין החוק והחוקיות...תחילה משל התפוח ונמשלו!"
שתק לפתע לולו. הוא המתין לתגובת הקהל. זו הגיעה אליו במענה של שקט והס מלא, שנפרע רק בהמיית המים שהגלים הניעום עד לחוף, כדי לשבר אותם מאפיסת כוח.

 

 

משל התפוח ונמשלו החוק
**************************

פנה לולו אל הקהל, ואמר:
הנה בא איש מין היישוב, לקח תפוח. רחץ אותו. מירק אותו.
בחן אותו היטב. סבור היה כי גונו של התפוח חסר חשיבות.
אולי מוזהב הוא. אולי אדום הוא ואולי כל גוון אחר.
נתן אותו במגרדת. וסך את המחית לתוך כלי.

בא אליו איש יישוב, ושח כי רעב הוא.
ענה לו "יש עימדי מזון, אפשר ויטעם לחיך"
שאל איש היישוב לטעם. וכך השיב " תפוח"
"זו המחית!?" תמה איש היישוב, ונטל כזית אל פיו "אכן כן"
אמר "טעם תפוח. מה המקור?"
כמדובב עם עצמו, סבר "רעב איש היישוב "
הניח כי על צמחיה שמע וגם ראה מימיו.
"תפוח!" הכריז מסבר את הציפייה.
"זו המחית!?" תמה איש היישוב "אומנם טעם לה כשל תפוח"
"אמכור לך בלא מחיר" שח לתומו, כמדובב "רעב אתה!"
"בלא מחיר?!" כעס איש היישוב "ובתמורה תתבע את אמוני?
מחית היא ומשל תפוח?
ואני מה! עוד אלין עליך: דייסה היא, סמיכה.
אומנם, טעמה כטעם התפוח.
לא מקובל עליי, כי היא תפוח!
אל תתאמר עלי, כי משל תפוח היא!"

נדהם, הקשיב לאיש היישוב. לא הבין טעמו של זה המתפרץ. פקח עיניו לרווחה
"טעימה היא לחיכי, ואפשר כי תשביע את רעבוני" המשיך האחר בשלו " מניין לך העוז!"
עשה אתנחתא קלה לבלוע את הרוק, ויסף "מניין לך העוז לומר עלי כי רעב אני, וכי שאלת אותי אם אכן כן!?"
"אתה אמרת!" מישהו בתוכו מזדעק, אך עדיין בנחת לאט את דברו. מנסה להבין מה קורה. מה קורה לאיש היישוב, והרי מעשה של חסד הוא גומל לו, והוא חסר הטיות!
"בין אמירה לבין ידיעה רב המרחק!" מזעיף כנגדו, איש היישוב "אומנם אמרתי, כי רעב אני, אך לא יספתי על כך דבר."
וכמו מחשב את צעדיו, שתק ארוכות. לבסוף, אמר "רעב, הוא הצקה של דבר חסר, אני לא דיברתי על מזון. אפשר כי רעב אני... לידע. אפשר כי רעב אני ...לחברה. המגוון בין האפשרויות גדול ורחב ידיים. ואתה..." האדימו פניו מכעס, זה האיש שבא מן היישוב, "ואתה שמת אותי בסד. הצרת את ד' אמותיי!"

מופתע מאמירתו של האיש. מנסה להעמיד את רעבונו נגד המחית, שבאה מן התפוח. ראה זה פלא! לפתע הבחין בתפוח, במגרדת ובמחית. באיש היישוב ובאמירתו כי רעב הוא. במעשה שהטעים אותו מן המזון. איש היישוב מחפש מקור. מין המחית הוא מטיל את ספקו – תפוח הוא תפוח! מחית היא מחית!
הבחין באיש המתריס ומייחס לו תוויות – לכאורה תמים הוא!
יכול והתמימות היא ממך עצמך... חוסר ידע או ידיעה שאינה מגעת, אלא לכדי צרות פשט "ודרש איש היישוב את כעסו בך..."
כאשר ההבנה מכה בך לפתע, אתה משתאה מה עליך לעשות? מה יהיה צעדך הבא?
ותוהה: אם במקור יבוא מן הרגש, אם במקור יבוא מין השכל. שמא משניהם יבוא כאחד!
מה אם לא תגיב? מה אם תגיב? ומה תגיב?
האיש מין היישוב הניף יד דמיונית, כמהסה מאן דהוא ומרגיעו. כאומר לו:
לא הרגשתי כהרגשתו
לא תחושתי כתחושתו
והבנתי היא תבונתי
מה שאני רוצה להגיד, שלי הוא!
אפשר ויתפרש על ידו, אחרת מכוונתי
כל זאת, כיד דמיון תבונתו הטובה או הרעה עליו!

"לולו!" שיסעה הקריאה את דבריו. כמו הס הושלך באחת וכל העיניים נפנו אל הקול המדבר.
"לולו...למה אתה שובר לנו את הנחת בסיפורי מחית ותפוח? באנו אל הים ליהנות מאווירתו. לרחוץ בתוכו ולהפיג את המתח. ראה, הרוח נושאת אותו! ואתה מחזיר אותו אלינו! רצינו שתספר על המים, לא סיפרת! רצית לספר על תפוח ועל חוק. אתה רוקח לנו מרקחת של מחית ומבלבל לנו את היוצרות..."
"למה אתה מדבר כך?" קרא קול אחר זועם במקצת.
"תן לנו שקט!" חזר ואמר הקול המשסע ,איזה חשיבות יש להבחנה בין התפוח לבין המחית? כולה אוכל! למה זה צריך לעניין אותנו, המקור?".
שוב, הדממה הצביעה על השקטה כוללת, בציפייה למוצא פיו של לולו. לולו סבר, כי בני אדם תמיד מחפשים ויחפשו תמיד את המקור, מחמת המושכלה: לא ייתכן מוצר כלשהו ללא חומרי גלם, שמרכיבים אותו. באותה המידה, לא ייתכן מוצר שלא ייצר אותו מישהו – חייב להיות יוצר!
רגע הסיע לולו את עיניו לסקור את הקהל – אם באמת ובתמים הם מעוניינים לשמוע .
לרגע הבזיק במוחו, כי כאשר ההבנה של האדם "נתקעת" במבוי סתום, היא תחפש מפלט כדי להישען עליו. אפשר והאמונה, היא...היא שתשמש אמצעי לכפיפת ההרגשות על ההבנה (מתקבל על הדעת או שמא לא!). אם כן, האמונה היא אמצעית בין הבנה חסומה לבין תפישת הלב? האם לזה קוראים תבונה כפופת רגש? מה קורא, כאשר התבונה מכופפת את הרגש?
עמד אחד מן הקהל. הרים ידיו אל הצדדים. פנה כה וכה בתנועה של רגיעה, להסות את השקטים ממילא. פתח פיו ואמר "לולו, האר לנו את הנתיבה – אין לנו עניין מי קדם למה. החוק לחוקיות או שמא החוקיות קדמה, והיא שניתבה את שביליו..."
"דווקא כן, מעניין" עמד איש אחר והתריס כנגדו.
"כמה טוב היה לי" חשב לולו "אילו הקהל השומע, היה סקרן בלבד. לא קהל נגרר או קהל המחפש את הרועה..." ברגע זה שם לב, כי כמה מן הקהל קמו מישיבתם ופנו להתרחק מן המקום. הוא חישב באנחה "לא אצטער על המותר ובלבד שיהיה קהל של סקרנים, שלא איכפת לו התוצאה והדרך בשבילו היא כל העניין!"

"רבותיי!" נשא לולו את קולו להישמע "קצת סבלנות לא תזיק..."
"כבר אני מתוח לשמוע על החוק!" שיסע אי מי בחוסר סבלנות.
" אם החוק הוא התפוח..." נשמעה צעקה מן העבר האחר " המוצא של החוק הוא המחית?"
לולו סקר במבטו סביב סביב. הוא תר אחר דבר מה. עבר רגע ארוך עד שנראה כמי שמתעשת, והחל להשיח כאילו מדבר עם עצמו. קולו נישא גבוה מעל כולם. אמר:
צעק האדם, שקט!
נינוח האדם כראותו את המלאך שותק
הוא דיבר איתו
אתה ...הרי אתה הוא המלאך השומר עליי
תן לי מן השקט, תן מן השלווה, תן לי את קול הדממה הדקה
שתלטף את עור התוף
אוזני קשבת לך מלאכי
למה זה אתה מרחיק ממני, ואני מחפש את הנתיבה בה איהלך
נפגעתי בדרך בשאלות, שאין לי תשובה עליהן
אל תדבר אליי בחידות, דבר בלשון אדם!

אמר המלאך
החוק נטוע בגן, בבוסתן אין סוף.
לא חומה ולא מתחם גודרים בעדו.
והנה נולד אדם על פי חוק.
שוטט בתוך הבוסתן ביד תומכת.
הוא לא ידע, והלא כך הכתוב מספר.
היה יום, ומודע האדם בבוסתן.
רואה ואולי מבחין
כל העצים, בין העופאים יצייצו ציפורים
כל האדם, כל הבהמה וכל החיה
הוא חווה אותם כאשר חווה, כדבר הנתון, ואין עליו הדעת.

סב אדם בתוך הבוסתן. שוטט בטייל השבילים.
הלך והתהלך. לאט דרכו ובמרוצה יאיץ וגם ינוח.
הבחין עצי בוסתן, מגוון צומח מי בעלעליו ומי בצמרות
מי בפרחים ומי בפירות וגם סרק לא יחסר
והלא הרבה מזה נכתב בספר, והכתוב מגיד.

וראה אדם כמו בשלט. דומה עליו כמו יש מניין
עליו נכתב:
זה השער לחוק
דורש אותו יבוא בשעריו
דורש הנתיבה יראה קצה
וקצר העמל באשר נטע
זורה אותו הרוח
ופורה אותו התבונה

סבב אדם על עקביו. שפשף עיניים. בהה לנוכח.
השלט הוא שלט. אין דעת כיצד הונח.
הושיט יד. מישש. ידו בקעה אויר
התעוות הכתב. השלט כמו נכאב.
נסב אדם את אחוריו והוא נשקף.
השלט הוא שלט. בעינו שלט. בעינו הכתב.

נהם עליו קול. הוא נרעד. אחזתהו חרדה.
תר בעיניו לחפש את הדובר, לחפש את השמע.
לא תצליח לראות אותי, חזר ולאט הקול, כמעט בלחישה
לא את אחוריי ולא את פניי
דרוש בחוק אולי תצליח לבוא לתוך שעריו
כאשר תתהלך בנתיבה לבטח תגיע אל הקצה
אולי במחשבה תראה.
זהו חוק!
זהו... החוק?!
זהו חוק אמרתי
אם תוסיף תימצא גורע

וגדרת בעדו מסגרת, כמו לפרוט את הכלל

"היי...!" הקריאה באה מכיוונו של צד "לולו...מה קרה לך פתאום?!"
לולו הביט לנוכח, כדי לאתר את המדבר אליו. ברגע זה ממש, ראה אותו קם ונעמד. הוא הצביע לעברו של לולו ואמר "מה פתאום...אתה משחיל...מה פתאום...אדם ומלאך! מניין הם צצו?" השתתק לרגע ולאחר הוסיף בנהימה "חסר רק שתדבר על האלוהים!"
"דווקא לי זה מתקשר יפה מאוד!" ענה מישהוא מהקהל. גם הוא נעמד על רגליו, כמו מוכן להתעמת עם מי שלא יהיה. המשיך "זה נחמד מאוד להציג את זה ככה..."
" מה נחמד בזה?" שיסע את דבריו האיש שמן הצד "לא מבין..."
"דווקא כן!" ענה ובקולו נעימה החלטית "יש כאן קישור בין החוק לבין האדם לבין המלאך המלווה אותו. על אלוהים... הוא צריך לקרוא בשמו, כדי לדעת שהוא מדבר עליו!? החוק בלעדי האדם לא היה קיים! אולי בעולם אחר משלנו...מי יודע...אבל אז, בוודאי צורה אחרת תיהיה לו לחוק. אולי יקראו לו בשם אחר...זה תלוי במידת ההתפתחות של היצורים...אם הם תיבוניים כמונו ובעלי שכל חושב כמונו..."
"אתה רוצה לומר" פתח האיש בשאלה, כאילו דו השיח קיים רק בינותם "אתה רוצה לומר, כי השכל הוא הסיבה לכך?!"
"תפשת!" קרא לעברו במין שמחת מוצא שהופתע "נכון לולו?" פנה ללולו כמבקש את אישורו. "נכון שהשכל הוא המלביש את הווייתו הרוחנית של האדם? כפי שזה מצטייר מתוך היותינו בעולם הזה?"
"ובכן..." ניסה לולו להתעשת. וכמו חזר ממרחקים המשיך "אפשר לומר כך...התפישה שלנו היא למעשה היוצרת את המציאות עצמה. והיא בתורה מפתחת מציאות חדשה, וכך על זה הדרך...עולם ההווייה שלנו הוא חלק בלתי נפרד מהתפישה השכלית...זה גם מסביר יפה מאוד מדוע יש הרבה השקפות חיים והרבה פילוסופיות. זה בגלל ששכל האדם מפרש את המציאות...את ההווייה בהתאם להבנתו ובהתאם לכושרו השכלי..."
"ידעתי! ידעתי!" קרא האיש לעומתו "ידעתי שככה זה...אם כך החוק הוא ה...הסנסן שבמרחבים, בו נתלה האדם, כדי להסביר את סביבתו, את הווייתו, את קיומו..."
"מה זה סנסן?!" קרא לעברו האיש שמן הצד.
"קראתי באחד השירים...זה בסיס של כפת תמר"
"מה?"
"זו מטאפורה יפה, כדי לסמן מקום מאחז. בדומה לאקסיומה, נקודה בתוך המרחב ממנה ימשכו קווים, ועליה נבנים תילי תילים של פרשנויות...הסתעפויות..."
"לולו!" פנה האיש שמן הצד בקריאה למשוך את תשומת הלב "מה אתה אומר על כך? שמעת את הפרשנות שלו...?"
לולו חייך בהרחבה ובנחת רוח, ממש גלויים לעיני כל. פנה אל הדובר ואמר לו "שימחת אותי בתגובתך!" בקולו נשמעה נעימת התרגשות – רועדת במקצת "אתה מעשיר לי את האמירות שלי! אתה מרחיב אותן ומבהיר מה שעל פניו נראה כסתום!"
"זה נכון או לא נכון?" תבע האיש שמן הצד.
"זה לא עיניין של נכון או לא נכון!" קרא לעברו הפרשן "זה דומה לחוק, כאשר אתה דורש אותו, אתה בא לתוך שעריו ורואה איזה עושר משתרע לפניך. לעומתו הנתיבה, היא רק דרך אחת וייחודית למי שבוחר אותה..."
"זה בדומה לגורל?" שאל האיש שמן הצד.

"כן, משהוא כזה...אלא שבגורל, יש הרואים בו גזירת שמיים למרות שהוא מתברר לך בדיעבד. במקרה שבו מדובר, האדם בוחר את הנתיבה בה הוא עושה דרכו...אם כי אפשר לומר...כן...היא אקראית באותה המידה!"
לולו הסתכל סביב סביב. ראה כסא פנוי בקרבת מקום. הוא חש עייפות. רגליו חלשלשות, כמו רעדה פקדה אותן. הוא צעד לעבר הכיסא והתיישב עליו. מישהוא ניגש אליו והושיט לו בקבוק מיים. "אולי אתה צמא" אמר לו ובחיוך הוסיף "אתה נראה קצת חיוור...לא מרגיש טוב?"
"לא, לא...אני מרגיש מצויין. עייפתי קצת מן העמידה הממושכת" השיב לולו מסביר לו פנים "תודה על המיים, אכן כן...צמא מאוד!". לולו גמע מן הבקבוק מלוא הלוגמה, והאריך בה.
"לולו...מה אתה אומר..." היה זה קולו של הפרשן, שהחזיר אותו אל המציאות. ניתק מפיו את בקבוק המים. נאנח קלות, כאילו משהוא כבד הונף והורחק מעל חזהו. לפתע הבין, כי האיש מבקש את אישורו כאילו היה אסמכתא.
"אמרתי לך, בפרשנותך אתה מעשיר את מה שאני אמרתי, ואני שמח על כך מאוד מאוד!"
לולו סבר לעצמו, כי עצם תשומת הלב שנתעוררה בגין אמירתו, משמשת פיצויי נאה מאוד לרגשותיו – לא שהוא זקוק לכך, מטעמי חולשות אנוש בלבד.
"ספר לנו על הפרשנות" קרא מישהוא מהקהל "לאן היא מובילה?"
לולו חש היטב בעייפות שפשטה בתוך גופו. זה הספיק לו. הוא לא רוצה להוסיף על מה שנאמר. אבל, זה נראה בלתי נמנע אחרת הוא עלול לפגוע ברגשותיו של הפונה.
רוח מערבית באה מצד הים, היא התערבבה ברוח המזרחית, שעמדה בתוך האוויר – נהדר, מרענן ומשיב נפש.
הוא חשב. זה דומה מאוד לפוסטר פרסומאים. זה שרואים אותו תלוי ברחובות בגודל ענק. על קיר. ממנו מציצה אליך דמות של דוגמנית יפה. היא מזמינה את המסתכל לשים את תשומת ליבו לדבר, אותו הפירסומאים מנסים למכור לצרכנים. הדוגמנית יפיפייה. כמו בהרבה פירסומות, אתה לא מוצא קשר בין המוצר המוצע למכירה לבין הזמנתה של הדוגמנית. מכל מקום, אתה מבחין בה. היא יפיפייה ומחוטבת היטב בכל המקומות הנכונים. אתה צועד הלאה בדרכך. אבל מבטיה הם השובים אותך. תופשים את מלוא תשומת הלב. אתה עובר הולך הלאה. משלח מבט לאחור, ואתה מבחין כי היא ממשיכה להסתכל עליך. מבטה עדיין מלטף אותך וחיוכה מתקתק, מצטייר על פניה. ואז אתה מופתע: איך יכול להיות שמכל זווית היא מסתכלת עליך, למרות שהזוית הפכה כמעט ל- 180 מעלות!
"איזה יופי!" קרא לולו בקול. כל הפנים הופנו אליו. השקט שרר בכל, למעט המיית המיים שמצויים בתנועה מתמדת, שהתנגנה בתוך המרחב האווירי.
"איזה יופי!" קרא שוב, והפעם לא מופתע מעצמו "זה לא פלא? המבט הזה שנשלח לכל עבר. הוא חודר לכל פינה – אתה צריך רק להפנות את ראשך לכיוון!".
 
 
© כל הזכויות של תוכן יצירה זו שייכות ל-ליאון
 
 

 

תגובות