יצירות אחרונות
לִרְצוֹת יוֹתֵר (0 תגובות)
שמואל כהן /שירים -25/11/2024 04:46
מדמיינך (0 תגובות)
אודי גלבמן /שירים -24/11/2024 21:37
מילים במעופן (3 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -24/11/2024 18:01
החיים הטובים (1 תגובות)
ולריה גונצרוב /שירים -24/11/2024 17:22
הָיֹה הָיוּ פַּעַם ... (4 תגובות)
רבקה ירון /שירים -24/11/2024 15:11
Condensation (2 תגובות)
סבסטיאן /שירים -24/11/2024 14:41
בְּשַׁבָּת בְּצָהֳרַיִם נִרְדַּמְתִּי וְחָלַמְתִּי חֲלוֹם (4 תגובות)
הַחֲבֵרָה שֶׁל גֵ'נִי /שירים -24/11/2024 10:24
בזיעת פועלם יביאו השלום (5 תגובות)
דני זכריה /שירים -24/11/2024 06:35
בין קולנוע למציאות (3 תגובות)
ארווין קליין /סיפורים -23/11/2024 23:55
סיפורים
אותיות שמיים - 1 אותיות שמיים
פרקים בפרוזה מעורבת *********************** לולו הוא שמי אותי כך, אפשר גם כל מי שפגשתי לאורכה של הדרך. אך אם תחפשו את פשרו במילון, תבחינו במורכבותו: לו-לו. פירושו "אם כן" וגם "אם לא". אינני יודע אם יש עומק למובנים. על כל פנים אפשר להוסיף עוד פירוש "הלואי כן" וגם "הלואי לא". מעל כולם "הלולאה, שהיא מערכת נגזרת מלשון ארמית. לפי לשון ערב, הגדילו לרומם את שמי "לולי". וזה כמוהו כיהלום וכפנינה, כל אבן יקרה. "מה לנו ולשמך! אין לנו בו עיניין. אם לא תאמר מה שיש לומר, הרי נקום כאחד עליך ונפליא בך את נקמתנו! נפיץ את דיבתך כי רעה!" "לא ולא!" שיסע אותו הקול "ספר לנו תחילה על המים. ספר לנו על הגלים." "אפשר לומר כך עליהם" ענה לולו "למעשה תנועתם היא תכונה מולדת של טבעם. כאשר גורם מניע פועל עליהם או מסתתר בתוכם. כדי לבחון את טיבו שומה על המתבונן, לחקור היטב בנבכיו ולחקור היטב את סביבתו..." משל התפוח ונמשלו החוק
************************** פנה לולו אל הקהל, ואמר: הנה בא איש מין היישוב, לקח תפוח. רחץ אותו. מירק אותו. בחן אותו היטב. סבור היה כי גונו של התפוח חסר חשיבות. אולי מוזהב הוא. אולי אדום הוא ואולי כל גוון אחר. נתן אותו במגרדת. וסך את המחית לתוך כלי. בא אליו איש יישוב, ושח כי רעב הוא. ענה לו "יש עימדי מזון, אפשר ויטעם לחיך" שאל איש היישוב לטעם. וכך השיב " תפוח" "זו המחית!?" תמה איש היישוב, ונטל כזית אל פיו "אכן כן" אמר "טעם תפוח. מה המקור?" כמדובב עם עצמו, סבר "רעב איש היישוב " הניח כי על צמחיה שמע וגם ראה מימיו. "תפוח!" הכריז מסבר את הציפייה. "זו המחית!?" תמה איש היישוב "אומנם טעם לה כשל תפוח" "אמכור לך בלא מחיר" שח לתומו, כמדובב "רעב אתה!" "בלא מחיר?!" כעס איש היישוב "ובתמורה תתבע את אמוני? מחית היא ומשל תפוח?
ואני מה! עוד אלין עליך: דייסה היא, סמיכה.
אומנם, טעמה כטעם התפוח.
לא מקובל עליי, כי היא תפוח!
אל תתאמר עלי, כי משל תפוח היא!"
נדהם, הקשיב לאיש היישוב. לא הבין טעמו של זה המתפרץ. פקח עיניו לרווחה "טעימה היא לחיכי, ואפשר כי תשביע את רעבוני" המשיך האחר בשלו " מניין לך העוז!"
עשה אתנחתא קלה לבלוע את הרוק, ויסף "מניין לך העוז לומר עלי כי רעב אני, וכי שאלת אותי אם אכן כן!?"
"אתה אמרת!" מישהו בתוכו מזדעק, אך עדיין בנחת לאט את דברו. מנסה להבין מה קורה. מה קורה לאיש היישוב, והרי מעשה של חסד הוא גומל לו, והוא חסר הטיות! "בין אמירה לבין ידיעה רב המרחק!" מזעיף כנגדו, איש היישוב "אומנם אמרתי, כי רעב אני, אך לא יספתי על כך דבר." וכמו מחשב את צעדיו, שתק ארוכות. לבסוף, אמר "רעב, הוא הצקה של דבר חסר, אני לא דיברתי על מזון. אפשר כי רעב אני... לידע. אפשר כי רעב אני ...לחברה. המגוון בין האפשרויות גדול ורחב ידיים. ואתה..." האדימו פניו מכעס, זה האיש שבא מן היישוב, "ואתה שמת אותי בסד. הצרת את ד' אמותיי!"
מופתע מאמירתו של האיש. מנסה להעמיד את רעבונו נגד המחית, שבאה מן התפוח. ראה זה פלא! לפתע הבחין בתפוח, במגרדת ובמחית. באיש היישוב ובאמירתו כי רעב הוא. במעשה שהטעים אותו מן המזון. איש היישוב מחפש מקור. מין המחית הוא מטיל את ספקו – תפוח הוא תפוח! מחית היא מחית! הבחין באיש המתריס ומייחס לו תוויות – לכאורה תמים הוא! יכול והתמימות היא ממך עצמך... חוסר ידע או ידיעה שאינה מגעת, אלא לכדי צרות פשט "ודרש איש היישוב את כעסו בך..."
כאשר ההבנה מכה בך לפתע, אתה משתאה מה עליך לעשות? מה יהיה צעדך הבא? ותוהה: אם במקור יבוא מן הרגש, אם במקור יבוא מין השכל. שמא משניהם יבוא כאחד! מה אם לא תגיב? מה אם תגיב? ומה תגיב? האיש מין היישוב הניף יד דמיונית, כמהסה מאן דהוא ומרגיעו. כאומר לו: לא הרגשתי כהרגשתו לא תחושתי כתחושתו והבנתי היא תבונתי מה שאני רוצה להגיד, שלי הוא! אפשר ויתפרש על ידו, אחרת מכוונתי כל זאת, כיד דמיון תבונתו הטובה או הרעה עליו! "לולו!" שיסעה הקריאה את דבריו. כמו הס הושלך באחת וכל העיניים נפנו אל הקול המדבר. "לולו...למה אתה שובר לנו את הנחת בסיפורי מחית ותפוח? באנו אל הים ליהנות מאווירתו. לרחוץ בתוכו ולהפיג את המתח. ראה, הרוח נושאת אותו! ואתה מחזיר אותו אלינו! רצינו שתספר על המים, לא סיפרת! רצית לספר על תפוח ועל חוק. אתה רוקח לנו מרקחת של מחית ומבלבל לנו את היוצרות..." "למה אתה מדבר כך?" קרא קול אחר זועם במקצת. "תן לנו שקט!" חזר ואמר הקול המשסע ,איזה חשיבות יש להבחנה בין התפוח לבין המחית? כולה אוכל! למה זה צריך לעניין אותנו, המקור?". שוב, הדממה הצביעה על השקטה כוללת, בציפייה למוצא פיו של לולו. לולו סבר, כי בני אדם תמיד מחפשים ויחפשו תמיד את המקור, מחמת המושכלה: לא ייתכן מוצר כלשהו ללא חומרי גלם, שמרכיבים אותו. באותה המידה, לא ייתכן מוצר שלא ייצר אותו מישהו – חייב להיות יוצר! רגע הסיע לולו את עיניו לסקור את הקהל – אם באמת ובתמים הם מעוניינים לשמוע . לרגע הבזיק במוחו, כי כאשר ההבנה של האדם "נתקעת" במבוי סתום, היא תחפש מפלט כדי להישען עליו. אפשר והאמונה, היא...היא שתשמש אמצעי לכפיפת ההרגשות על ההבנה (מתקבל על הדעת או שמא לא!). אם כן, האמונה היא אמצעית בין הבנה חסומה לבין תפישת הלב? האם לזה קוראים תבונה כפופת רגש? מה קורא, כאשר התבונה מכופפת את הרגש? עמד אחד מן הקהל. הרים ידיו אל הצדדים. פנה כה וכה בתנועה של רגיעה, להסות את השקטים ממילא. פתח פיו ואמר "לולו, האר לנו את הנתיבה – אין לנו עניין מי קדם למה. החוק לחוקיות או שמא החוקיות קדמה, והיא שניתבה את שביליו..." "דווקא כן, מעניין" עמד איש אחר והתריס כנגדו. "כמה טוב היה לי" חשב לולו "אילו הקהל השומע, היה סקרן בלבד. לא קהל נגרר או קהל המחפש את הרועה..." ברגע זה שם לב, כי כמה מן הקהל קמו מישיבתם ופנו להתרחק מן המקום. הוא חישב באנחה "לא אצטער על המותר ובלבד שיהיה קהל של סקרנים, שלא איכפת לו התוצאה והדרך בשבילו היא כל העניין!" "רבותיי!" נשא לולו את קולו להישמע "קצת סבלנות לא תזיק..." "כבר אני מתוח לשמוע על החוק!" שיסע אי מי בחוסר סבלנות. " אם החוק הוא התפוח..." נשמעה צעקה מן העבר האחר " המוצא של החוק הוא המחית?" לולו סקר במבטו סביב סביב. הוא תר אחר דבר מה. עבר רגע ארוך עד שנראה כמי שמתעשת, והחל להשיח כאילו מדבר עם עצמו. קולו נישא גבוה מעל כולם. אמר: צעק האדם, שקט!
נינוח האדם כראותו את המלאך שותק הוא דיבר איתו אתה ...הרי אתה הוא המלאך השומר עליי תן לי מן השקט, תן מן השלווה, תן לי את קול הדממה הדקה שתלטף את עור התוף אוזני קשבת לך מלאכי למה זה אתה מרחיק ממני, ואני מחפש את הנתיבה בה איהלך נפגעתי בדרך בשאלות, שאין לי תשובה עליהן אל תדבר אליי בחידות, דבר בלשון אדם! אמר המלאך החוק נטוע בגן, בבוסתן אין סוף. לא חומה ולא מתחם גודרים בעדו. והנה נולד אדם על פי חוק. שוטט בתוך הבוסתן ביד תומכת. הוא לא ידע, והלא כך הכתוב מספר. היה יום, ומודע האדם בבוסתן. רואה ואולי מבחין כל העצים, בין העופאים יצייצו ציפורים כל האדם, כל הבהמה וכל החיה הוא חווה אותם כאשר חווה, כדבר הנתון, ואין עליו הדעת. סב אדם בתוך הבוסתן. שוטט בטייל השבילים. הלך והתהלך. לאט דרכו ובמרוצה יאיץ וגם ינוח. הבחין עצי בוסתן, מגוון צומח מי בעלעליו ומי בצמרות מי בפרחים ומי בפירות וגם סרק לא יחסר והלא הרבה מזה נכתב בספר, והכתוב מגיד. וראה אדם כמו בשלט. דומה עליו כמו יש מניין עליו נכתב: זה השער לחוק דורש אותו יבוא בשעריו דורש הנתיבה יראה קצה וקצר העמל באשר נטע זורה אותו הרוח ופורה אותו התבונה סבב אדם על עקביו. שפשף עיניים. בהה לנוכח. השלט הוא שלט. אין דעת כיצד הונח. הושיט יד. מישש. ידו בקעה אויר התעוות הכתב. השלט כמו נכאב. נסב אדם את אחוריו והוא נשקף. השלט הוא שלט. בעינו שלט. בעינו הכתב. נהם עליו קול. הוא נרעד. אחזתהו חרדה. תר בעיניו לחפש את הדובר, לחפש את השמע. לא תצליח לראות אותי, חזר ולאט הקול, כמעט בלחישה לא את אחוריי ולא את פניי דרוש בחוק אולי תצליח לבוא לתוך שעריו כאשר תתהלך בנתיבה לבטח תגיע אל הקצה אולי במחשבה תראה. זהו חוק! זהו... החוק?! זהו חוק אמרתי אם תוסיף תימצא גורע וגדרת בעדו מסגרת, כמו לפרוט את הכלל "כן, משהוא כזה...אלא שבגורל, יש הרואים בו גזירת שמיים למרות שהוא מתברר לך בדיעבד. במקרה שבו מדובר, האדם בוחר את הנתיבה בה הוא עושה דרכו...אם כי אפשר לומר...כן...היא אקראית באותה המידה!"
לולו הסתכל סביב סביב. ראה כסא פנוי בקרבת מקום. הוא חש עייפות. רגליו חלשלשות, כמו רעדה פקדה אותן. הוא צעד לעבר הכיסא והתיישב עליו. מישהוא ניגש אליו והושיט לו בקבוק מיים. "אולי אתה צמא" אמר לו ובחיוך הוסיף "אתה נראה קצת חיוור...לא מרגיש טוב?" "לא, לא...אני מרגיש מצויין. עייפתי קצת מן העמידה הממושכת" השיב לולו מסביר לו פנים "תודה על המיים, אכן כן...צמא מאוד!". לולו גמע מן הבקבוק מלוא הלוגמה, והאריך בה. "לולו...מה אתה אומר..." היה זה קולו של הפרשן, שהחזיר אותו אל המציאות. ניתק מפיו את בקבוק המים. נאנח קלות, כאילו משהוא כבד הונף והורחק מעל חזהו. לפתע הבין, כי האיש מבקש את אישורו כאילו היה אסמכתא. "אמרתי לך, בפרשנותך אתה מעשיר את מה שאני אמרתי, ואני שמח על כך מאוד מאוד!" לולו סבר לעצמו, כי עצם תשומת הלב שנתעוררה בגין אמירתו, משמשת פיצויי נאה מאוד לרגשותיו – לא שהוא זקוק לכך, מטעמי חולשות אנוש בלבד. "ספר לנו על הפרשנות" קרא מישהוא מהקהל "לאן היא מובילה?" לולו חש היטב בעייפות שפשטה בתוך גופו. זה הספיק לו. הוא לא רוצה להוסיף על מה שנאמר. אבל, זה נראה בלתי נמנע אחרת הוא עלול לפגוע ברגשותיו של הפונה. רוח מערבית באה מצד הים, היא התערבבה ברוח המזרחית, שעמדה בתוך האוויר – נהדר, מרענן ומשיב נפש. הוא חשב. זה דומה מאוד לפוסטר פרסומאים. זה שרואים אותו תלוי ברחובות בגודל ענק. על קיר. ממנו מציצה אליך דמות של דוגמנית יפה. היא מזמינה את המסתכל לשים את תשומת ליבו לדבר, אותו הפירסומאים מנסים למכור לצרכנים. הדוגמנית יפיפייה. כמו בהרבה פירסומות, אתה לא מוצא קשר בין המוצר המוצע למכירה לבין הזמנתה של הדוגמנית. מכל מקום, אתה מבחין בה. היא יפיפייה ומחוטבת היטב בכל המקומות הנכונים. אתה צועד הלאה בדרכך. אבל מבטיה הם השובים אותך. תופשים את מלוא תשומת הלב. אתה עובר הולך הלאה. משלח מבט לאחור, ואתה מבחין כי היא ממשיכה להסתכל עליך. מבטה עדיין מלטף אותך וחיוכה מתקתק, מצטייר על פניה. ואז אתה מופתע: איך יכול להיות שמכל זווית היא מסתכלת עליך, למרות שהזוית הפכה כמעט ל- 180 מעלות! "איזה יופי!" קרא לולו בקול. כל הפנים הופנו אליו. השקט שרר בכל, למעט המיית המיים שמצויים בתנועה מתמדת, שהתנגנה בתוך המרחב האווירי. "איזה יופי!" קרא שוב, והפעם לא מופתע מעצמו "זה לא פלא? המבט הזה שנשלח לכל עבר. הוא חודר לכל פינה – אתה צריך רק להפנות את ראשך לכיוון!". © כל הזכויות של תוכן יצירה זו שייכות ל-ליאון תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |