אותיות שמיים

        פרקים בפרוזה מעורבת

        ***********************

לולו הוא שמי
*************

"כנראה שזהו אחד מן החופים" כך אמר לעצמו. וסקר את המקום. ראה את המתרחצים. גם אותם סקר. הוא ניסה לעמוד על מהותו של המעמד. "ככל הנראה" אמר לעצמו " יש בזה משהוא, אלא שאני עדיין לא קולט אותו היטב. בוודאי דברים יתבהרו בהמשך. לא כך בחיים(?)!".
רגע ארוך המשיך לעמוד בבגדיו. לאחר מכן, חכך בדעתו אם לפשוט אותם מעליו. לפניו הים. הוא מתחבר אל שאר ימים – את זה הבין מן המרחקים הנשקפים מתוך הנוף המשתרע מולו. היו לכך עוד סימנים. אלא שהוא לא היה פנוי לברר אותם לעצמו. סבור היה, שיש משהוא דינמי בהבנה, שטרם עמד על מהותו – כאילו מישהוא נוסף ניצב בתוכו והוא מורה לו "עשה כך וכך, או הבן כך או כך".
השאלה ששאל היא: אם להתפשט, פירושו לרענן את הגוף ולחשוף אותו לרוח החיצון הנושב. גם הפעם, בתנועה של "עזוב" הניח כלאחר יד. משב האויר היה משיב נפש. הגוף קיבל אותו בהודיה. המיוחד הוא, אותה רוח מערבית, שבאה מן המערב אל המזרח וליטפה כל הנפגע בדרכה, מלוחלחת משהוא במימיו של הים.
עכשיו לא שאל שאלות. היה מוקשב אל הרוח. משב הרוח היה מרענן. תחושה הייתה בו. חש במעין התערבבות של אותה רוח. הרוח המערבית המלוחלחת והטריה. התערבבות לתוך המזרח החם, המואר באור יקרות של שמש מלאה בזריחה.
עוד הוא צופה כך אל המרחק, כמו בוחן וסוקר את המים הזורמים כאילו לכיוונו, חש משהוא כבד בכתפיו. לכן, הוא ניסה להשתחרר מן הכבדות הזו. הרים ידיו תוך הפשלת השרוולים. הניען בתנועה צולבת, זקופות אל שמי התכלת. כך חזר ושנה את פעולתו מספר פעמים. הרגיעה פשטה מכתפיו אל תוך הזרועות שבתנועה. נאנח אנחת רווחה. רצה לפסוק את רגליו בתנועה של יציבה. או אז, הבחין בהמולה שקמה סביבו.
התאספו אנשים סביבותיו. חלקם בעמידה, חלקם בכריעה על ברך ויתרתם נינוחו בישיבה על קרקעיתו של החול החופי. כל העיניים היו נשואות אליו, כמו המתינו למוצא פיו.
נפל הס על האוזניים. רק המייתה המיוחדת של זרימת המים בתוך הים נשמעה בעליל. זה הוסיף נופך של כובד ראש.
"הם מחכים למוצא פי!" כך שח לעצמו. התקין את ידיו ומשך את חולצתו לתוך המכנסיים. פנה כה וכה ונשא קולו ואמר:
" שמי לולו. אל תשאלו לפשרו. אך אם תאלצו אותי, אשיב לכם כך: הוא שמי ולו מודעותי מאז היותי. יתכן שהוריי הם שנקבו בו ויתכן ששכניי הוא שמכנים

אותי כך, אפשר גם כל מי שפגשתי לאורכה של הדרך. אך אם תחפשו את פשרו במילון, תבחינו במורכבותו: לו-לו. פירושו "אם כן" וגם "אם לא". אינני יודע אם יש עומק למובנים. על כל פנים אפשר להוסיף עוד פירוש "הלואי כן" וגם "הלואי לא". מעל כולם "הלולאה, שהיא מערכת נגזרת מלשון ארמית. לפי לשון ערב, הגדילו לרומם את שמי "לולי". וזה כמוהו כיהלום וכפנינה, כל אבן יקרה.
"לולו, כלך וחסל!" צעק אי מי מתוך הקהל "אמור מה שיש לך לומר ולך!"
הס נפל בקהל, שגם המיית המים לא יכלה לו.

"מה לנו ולשמך! אין לנו בו עיניין. אם לא תאמר מה שיש לומר, הרי נקום כאחד עליך ונפליא בך את נקמתנו! נפיץ את דיבתך כי רעה!"
"למה התאספתם סביבי?!" התמיה לולו
"אתה קראת לנו!" שח הדובר "הלא תכחיש, כי נשאת ידיים וסימנת בהם סימן?! תנועתך היא שהפליאה, לכן כולנו נאספנו לפקודתך. פתח פיך והאר דבר!"
"אקראית היא הדרך וזמינה לקריאתו של המזמין..." דובב לולו כאל עצמו. לאחר מכן, פנה אל הנאספים ושאל אותם "על מה תרצו שאספר לכם?"
"דבר אתה" צעק אחד מן הקהל, "מה יש עימך לספר לנו!"
אני יכול לספר לכם את משלו של התפוח ונמשלו החוק..."

"לא ולא!" שיסע אותו הקול "ספר לנו תחילה על המים. ספר לנו על הגלים."
"רבותיי!" ניסה לולו להסותם ובידיו הרגיע " על המים אני יכול לספר... רק על התנהגותם כמים בתוך ימים. גם על יחסם של המים אל הגלים ויחס הגלים אליהם. הרי הגלים לכאורה, הם סיבת תנועתם של המים. לא ולא, הגלים הם הפועל היוצא של המסובב. הם נראים על פניהם כמקור תנועתם ולא גוון תנועתם"
"ספר לנו על המים, תחילה" שיסע דבריו הקול, שחזר שוב על קריאתו. המייה של הסכמה נשמעה מתוך הקהל. חזר המצעק ואמר "אל לך להתמהמה – אם יש לך מה לספר לנו, ספר! ואם לאו מספיק! הסתלק!"
" לא איש מעבדות אנוכי, רבותיי!" הרים לולו את קולו להישמע " אם רצונכם לדעת הרכבם של המים, לכו אל המקצוענים – אנשי המעבדות. הם יפרטו לכם את הרכבם, אחרי בדיקה וחקירה מדוקדקת..." שתק לרגע, כבודק תוצאות אמירותיו "אני, אין עימי מעבדה. אני יודע כי המים הם מים. אבל עליי להזהירכם מפני אנשי המעבדות – לא כל אמירה שלהם היא נכונה, ואם על פניה נראית נכונה, יכול ולאחר זמן יתברר שאיננה נכונה!"
"איך יכול להיות?" שאל הקול בגיחוך " ידוע כי אנשי המעבדות הם מקצוענים מן השורה הראשונה! למה אתה מלעיז עליהם?!"
"לא, אינני מלעיז על אדם!" אמר לולו בהדגשה " כבודם של אנשיי המעבדות במקומו מונח. אבל, צריך לקחת כל דבר בחשדנות קלה, כי האפשרות קיימת. כבר היו דברים מעולם. האחד אומר כך. מאוחר יותר מישהוא אחר סותר אותו. או שמא תגלית חדשה הופכת את הקערה על פיה!"
"ספר לנו על המים!" צעק הקול "מספיק להתברבר, זמנינו יקר לא פחות משלך!"
" חדש לנו את חידושיך..." הפעם הקול נשמע רך ומלטף, כאילו טמונה בו בקשה.
"אינני מחדש דבר" אמר לולו במענה " אני רק מושך את תשומת הלב, לדברים שעל פניהם נראים ברורים. אני רק מושך את תשומת הלב..."
"דיי כבר! משוך את תשומת הלב שלנו...חסל, דבר כבר או ש..."
" בוא נניח למהות ולמקור " אמר מישהוא בקהל " מה כבר אתה יכול לספר על המים? המים הם מים. את זה, כל בר בי רב ועיניים בראשו יודע ומבין. גם על התנהגותם של המים, כולנו יודעים כי נזילים הם וצריך בית קיבול להכיל אותם לתוך מקווה... אף אחד אינו צריך אותות ומופתים, כדי לדעת כי הם מקור החיים שלנו. בלעדיהם אין לנו קיום, כמו החמצן שבאויר!"
" רבותיי...אני אספר לכם על המים כהבטחתי, אלא שתחילה אני רוצה לספר על משל התפוח ונמשלו החוק...". השתתק. בעיניו תר אחר הקהל. הוסיף "אך תחילה אשיב לך. לכאורה הדברים על פניהם נראים סדורים וברורים. האומנם?! למשל, תנועתם של המיים. המיים יודעים לנוע? הרי אין להם יכולת תנועה..."
"מה פתאום!" שיסע אותו הקול בצעקה "עכשיו קישקשת קישקוש גדול מאוד" תכף למילותיו הרמת ידיים ובתנועה רחבה כחובק עולם ומלואו.
המולה קמה בקהל. חלקם ניסו להשתיק את החוצפן, שמעז להטיח בוטות בפני הזר הנואם. חלקם סבר אפילו שיש אמת וצדק בדבריו – העיניין הוא בעייתי, מאחר שנוטים אנשים לקבל את הדברים כמובנים מאליהם. מי שמערער על תפסיתם זו, כמוהו כמאיים לכאורה על רגשות נעלמים בתוכם. ואין לכך כל הסבר מעבר לאמירה "זה אופיו של אדם" או כיוצא בכך. לאחר דין ודברים כמעט אלים בתוך הקהל, נשמעה מעין קריאה שהלכה וגברה. הם רצו לשמוע מה יש ללולו לומר. רצו לשמוע אותו עד תום.
"תראה מה עשית עם פיך הגדול, יא חוצפן!"
לולו תהה בינו לבינו : זהו עיניין של תרבות דיבור? או שמא נימוסי התנהגות שבין אדם לחברו? האומנם זה עיניין של הקשבה...יכולת להקשיב? מה הסבלנות או הסובלנות להבין את הזולת? כמדובב עם עצמו, תלה את העינין כמשהו נסתר עמוק בנפש...
לולו, שאיננו רגיל בכגון דא, נפגע רגשית. אמר לעצמו "למה לי קהל ? לא דיי לי שאני יודע!"
הכעס כמעט השתלט עליו. הוא רצה לפנות לקהל ולומר...אלא שנבלם בפתאום על ידי מאן דהוא, שקם מתוך היושבים ואמר "מי שאיננו מעוניין לשמוע, יקום וילך!" הקול היה נגיד ומצווה. המתין הדובר רגע ארוך. רגיעה נפלה בין הנאספים אפילו נשמעו לחשושים " אמת...נכון... מי שלא רוצה...". לאחר מכן הדובר המשיך "מי שנמצא כאן" שתק לאתנחתא "מי שנמצא כאן, נמצא מתוך רצון! אם לא, שיקום וילך. יש הרבה מקום על החוף...גם מרוחק..."
המייה של הסכמה קמה בתוך הקהל. לולו כאמור נרגע בינתיים. בלע את רוקו והמשיך "התנועה של המיים היא על פניה בלבד. היא איננה תנועה, אלא תנועתו של הגורם המניע. אותו גורם מניע נוח לו להתמזג עם טבעם המולקולרי של המיים..."
"אתה אומר שהמיים לא יכולים לנוע?!"

"אפשר לומר כך עליהם" ענה לולו "למעשה תנועתם היא תכונה מולדת של טבעם. כאשר גורם מניע פועל עליהם או מסתתר בתוכם. כדי לבחון את טיבו שומה על המתבונן, לחקור היטב בנבכיו ולחקור היטב את סביבתו..."
"אתה רוצה לומר שיש חוק..." השתתק כמעא ולאט בהיסוס "כלומר חוקיות...כוונתי..."
"אנא ממך " קולו של לולו כמעט ביקש " בוא לא נקדים את עיניין החוק והחוקיות...תחילה משל התפוח ונמשלו!"
שתק לפתע לולו. הוא המתין לתגובת הקהל. זו הגיעה אליו במענה של שקט והס מלא, שנפרע רק בהמיית המים שהגלים הניעום עד לחוף, כדי לשבר אותם מאפיסת כוח.