שאלות שלעולם לא אשאל

האושר זוכה להערכה מוגזמת, לצערי.

מה הטעם בחיינו, אם לא נחיה אותם יחד?

ההבנה, השיתוף. שמחת הפגישה. המבט, קשר העין הנקלט. חילופי מחשבות בניד עפעף, ואותה היכולת, הפתלתלה, הנסתרת, הבלתי ניתנת להבנה. היכולת הזו, האסורה, של היחד.

אפשרויות רבות נרקמות בהיות האדם לבדו.

פתיחות יתרה, וחיוך ששייך לכולם. בחירה, ללא מחלוקת. ללא פשרות.

מתי אהיה גם אני, השקטה, אחת מאותם מרטיטי לב? שתי ידי השמאליות, אצבעותיי הגולמניות, אני המסורבלת. לעולם לא אוכל להפיק צלילים החודרים לנשמה. לא מפסנתר, לא מכלי מיתר או נשיפה. לעולם לא אשיר וקולי יחדור מעבר לנראה לעין. הקירות לא ירעדו, הנשימה לא תעתק.

חוסר היכולת המשווע הזה, לנגוע בליבו של אחר. מתי אהיה גם אני מסוגלת לחדור?

והאם אני, בחוסר יכולותיי המודע, אוכל אי פעם לתקן?

האם סליחה ממקום של תמימות, ממקום של חולשה, טובה יותר מסליחתה הכנה של נערה שהפכה לאישה בטרם עת? והאם האהבה, הנכזבת, מלאת התשוקה, האם היא שווה את זה?

במילותיי, חסרות הצבע. בשירי המתאמצים. האם אוכל, אי פעם, לשנות את דעתך באמצעותם?

כרגע, זה מה שיש לי להציע. ולך יש עולם מלא צלילים וצבעים עזים שאני לא חלק ממנו.

אני מתגעגעת אליך. בכל נימי וכל ליבי. מעולם לא הבנתי כאב של פרידה. ומרחק. לעולם לא אשאל אותך את השאלות האלה. לא אוכל להתייעץ שוב, לשתף.

האם הקרבה, יחד או לחוד- אפשרית?

האם היא מותרת?

והאם אותה תשוקה, האם הכמיהה האמיתית-

האם היא עדיין אצלך?

אך למרות הכל, ואמרו את זה קודם לפני- אני כותב, משמע אני קיים.