מיוחד

תמיד כשאנחנו הולכים ביחד, אתה מגיב על מה שאני אומרת , סותר, מתווכח, צוחק, מלגלג עלי, מבין.

תראה איזה בית מוזר, אני אומרת. מיוחד, אתה אומר.

או, דוגמא אחרת, בבית הקפה ההוא, כשסיפרתי לך על המחלה, וכמה דקות שנינו שתקנו, ואמרתי לך, באיזה מצב מוזר אנחנו נמצאים, וישר אמרת, כמתבקש- מיוחד.

היינו מטיילים המון באותו הזמן, כשעוד יכולתי ללכת. וגם כשהתחיל להיות קצת קשה לי, המשכנו.

כשראית שאני מתנשפת, או נאנקת, מחזיקה במותן ולוחשת לך- הכל בסדר, אל תדאג. מיד היית מתחיל להשתעל בחוזקה, ממלמל שאתה חייב לעצור, והיינו מוצאים איזה בית קפה ויושבים בו, והיינו מחכים עד שהשיעול שלך מפסיק, מה שקרה, באורך פלא, בדיוק כשנרגע אצלי הכאב.

ירושלים לא היתה יפה יותר מאשר באותם ימים, זה היה בסוף הקיץ, ונעלינו כמעט השתפשפו מרוב הליכות. הייתי אומרת שהגענו לכל מקום, אבל זה היה שקר. ממקום אחד התרחקנו כמו מאש.

בית החולים.

בימים שהייתי לבד, ולא היו הרבה כאלה,  נהגתי לחשוב מדוע אתה ממשיך לבזבז עלי את זמנך, בקרוב כבר לא אהיה כאן, אבל כששאלתי אותך על זה, ענית בלי לחשוב- עם מי עוד יש לי להיות?

אחרי שהלכת, חשבתי מה תעשה בלעדי, איך תסתדר? מי ישמח אותך כשתצטרך? מי יעצבן אותך? מי ילך איתך, שוב ושוב, באותן סמטאות ירושלים? עם מי תשתף את כל הסודות? איך תמצא את הדרך חזרה?

שאלתי את עצמי את השאלות המלחיצות האלה, לרמות שידעתי מה התשובה. לא אתה הזדקקת לי, אני נזקקתי לך, והיית שם בשבילי.

ימי הקיץ התקצרו, והטיפולים התארכו, והזמן שמצאת להיות איתי התכווץ גם הוא. חזרת לשגרה, לבית הספר, לחברים האחרים שלך, היו לך כאלה, מעולם לא הכחשתי, אבל תמיד רציתי אותך רק לעצמי..

נו, תספר. איך זה לחזור לבצפר? אני שואלת, מוזר?

מיוחד, אתה צוחק

תראה, אני אומרת לך בסבר פנים רציני, מתאמצת לא לצחוק, בצפר זה לא מיוחד!

בטח שכן, אתה עונה. יש המון בנות חדשות השנה...

אוי, מה אני יעשה איתך.

היית מביא לי את שיעורי הבית, הסיכומים, אפילו מבחנים. מלמד את החומר, ובו בזמן מלמד אותי על הכיתה החדשה, החברים, האנשים שיהיו חברי, כשאחלים.

ואם לא?

ברור שהם יהיו חברים שלך!! את תסתדרי מצוין, תראי איך כבר עכשיו את שולטת בחומר טוב יותר ממני.

לא, טפשון.

אז מה כן?

אם אני לא אחלים.

אף פעם לא הבנתי מאיפה אתה מוצא את התשובות הזריזות והמשכנעות האלה, וגם הפעם—

מה זאת אומרת- לא תחלימי? איך אפשר לא להחלים? עם הרפואה של היום, והטיפול שיש לך, וכל החברים שבאים לבקר כל הזמן? ואיך בכלל תוכלי לנטוש פתאום הכל? ולאן תלכי? איך תוכלי לעזוב את כולם? המשפחה שלך? ההורים שלך שנמצאים ומשקיעים בשבילך כל כך הרבה? והמורים ו---

ואותך, אני ממשיכה, אבל רק בלב.

וחוצמיזה, אתה ממשיך- הניתוח יתקיים בקרוב, ואחריו הכל ישתנה!

ובאמת, הכל השתנה.

אחרי שידעתי שכבר אין סיכוי, ושהזמן קצר, התחלתי להפרד מכולם, לבקש סליחה, להשלים, לפצות. ורק את השיחה איתך דחיתי שוב ושוב.

וכשבאת, בפעם ההיא, לא יכולתי שלא לומר לך, כשקולי כבר אינו נשמע, ומילותי נקרעות, כשכבר אי אפשר היה להתעלם מהכאב, ובעיקר לא מהמוניטור, שמצפצף את רגעי האחרונים.

יהיה מוזר להיות בלעדיך, אני לוחשת.

והפעם, הפעם אתה לא עונה.